משיח הסאדו מאזו

אחרי שצפיתי במשך שעתיים ויותר בעותק וי.סי.די של הסרט "הפסיון של ישו" בבימויו של מל גיבסון, נראה לי כי הוויכוח האמיתי על הסרט הנ"ל איננו צריך להתמקד בשאלת האנטישמיות. אמנם במחצית הראשונה של הסרט מוצג באור אנטיפתי המון יהודי זועם בניצוחו של כהן גדול תככן, אנטיפתי עוד יותר – ועוד אשוב להיבט הזה. אבל לא זו הבעייתיות העיקרית, ואם תרצו: הפגם העיקרי, של המוצר הגיבסוני המפורסם הזה. הבעיה העיקרית של הסרט הזה היא חד-ממדיותו המובהקת, לאו דווקא מנקודת מבט יהודית, או מצד האופן שבו מוצג ההמון היהודי בשנת 33 לספירה, שמתחילה בלידתו של הצלוב המעונה שהוא גיבור הסרט.

החד-מימדיות של יצירה זו של גיבסון בולטת קודם כל דווקא מבחינה נוצרית וכלל-אנושית גם יחד. יצירתו של גיבסון איננה מצליחה, אפילו לרגע, להראות את סוד קסמו של ישו, את הסיבות להשפעתו הגדולה והמהממת. באופן פרדוקסלי אפילו מחזמר כמו "ישו כוכב עליון" מגיע יותר לעומק ומראה את הצד הזוהר והמשפיע של הגורו הגדול ומייסד הכת, לשנות ולנחול עולם ומלואו, הרבה יותר מהסרט הזה של גיבסון. למעשה, חוץ מכמה הבזקות (של כמה שניות כל אחת ותו לא) לא מעלה גיבסון היבט כלשהו של חיי ישו, הטפתו וגיבוש החבורה הנוצרית הראשונה סביבו, וגם לא את עיקרי משנתו. מכיוון שאין בכלל שום רקע היסטורי ורעיוני (ואגב גם לא פסיכולוגי) בסרט, ממילא גם אין בו שום רקע עברי או יהודי אמין – והדרמה הגדולה של הכיבוש הרומי ושל התסיסה החברתית, הלאומית והדתית הגדולה ביהודה ובגליל נגד הכיבוש הרומי מוסתרת גם היא. על פי "הפסיון" הזה אין שום רקע היסטורי רעיוני או פסיכולוגי לייסוריו של ישו; אז ממילא אין גם שום רקע של משיחיות גלילית וירושלמית ואיסיית, עברית ויהודית, שממנה צמח גם ישו הנוצרי. הכל מתרחש בסרט הזה בתפאורה כהה של ייסורים על רקע חלל ריק.

הסרט של גיבסון מתאר בעצם אך ורק את תפיסתו וכליאתו של ישו, ואת מנת הייסורים הגופניים שעוברת עליו. בעצם, לפנינו סרט הנסב קודם כל על ייסורים גופניים, ממש כשם שסרט פורנו ארוטי "טהור" הוא חד-ממדי לגמרי, או כשם שסרט של ברוס לי הוא חזק וחד-ממדי. לא ישו כמורה וכמייסד דת ולא הנצרות אינם עומדים במרכזו של הסרט הזה, וגם לא היסטוריה יהודית או רומית, אלא רק מנה גדולה של התאכזרות גופנית, החזקה מאוד כשלעצמה (שמציג אותה שחקן חסון אשר עיקר מעלתו בתור ישו היא העובדה שהוא מעורר אמינות מבחינה גופנית גרידא, כלומר הוא גורם לצופים להאמין כי מבחינה גופנית הוא יכול לסבול שעות מרובות מאוד של עינויים גופניים). מבחינה זו הסרט נושא בוודאי סינדרום של סאדו-מאזו.

מבחינת פילוסופיה של אמנות או אסתטיקה מעורר הסרט הזה את השאלה המעניינת הבאה: עד כמה חשובה יצירה חד-ממדית חזקה (למשל, זו הסאדו-אלימה)? התשובה שלי על שאלה זו (בתור חוקר סוגיות של אסתטיקה ופילוסופיה של אמנות, וגם בתור מבקר) היא שהחשיבות של יצירה חד-ממדית וחזקה כזו היא אמנם בלתי מפוקפקת אך גם די מוגבלת. ההלם העיקרי שמקבלים הצופים ביצירתו של גיבסון (ומן הסתם ההלם הזה גובר בעת צפייה במסך הגדול) דומה להלם בעת צפייה אפשרית בהמתת אנשים בגז ושריפת גוויותיהם. כל שאר ההיבטים בסרט, כגון תמונות מתי מעט מתוך הכת הנוצרית הקדומה והקטנה העוקבים אחר מנהיגם הנתפס והמובל למותו, הם כאן מישניים לגמרי מול ההלם הגופני עצמו.

אמנם אפשר, כמובן, להשקיף על הסרט הזה כעל איור פשוט לפרקים על ייסורי ישו בברית החדשה. גיבסון בהחלט יכול לטעון בצדק כי הוא נאמן לחלוטין למסופר בברית החדשה. מילוי הפערים בין הטכסט של הברית החדשה לבין הסרט הוא רק באמצעות המחשה חזותית – שום פרט-פסבדו היסטורי או היסטורי של תפיסת ישו וייסוריו לא שינה כאן. הסרט הזה בודאי איננו מוסיף נופך אנטישמי מצד התיאור והעלילה למסופר בברית החדשה.

בהמשך להערה זו אבחן כעת את תיאור הרומאים והיהודים בסרט, ואז אעבור לתיאור קצר של הסגנון האכספרסיוניסטי בסרט ולסיכום. אם כן, מבחינה שאפשר לקרוא לה "רעיונית היסטורית" מחולק הסרט לשתי מחציות שוות. במחצית הראשונה הכובשים הרומאים מוצגים כנאורים ביחס להמון יהודי קנאי, ולמעשה כהומאניים יותר מדמותו התככנית של הכוהן היהודי הגדול, התובע שהרומאים יענישו את ישו. בעיקר ממרק גיבסון במחצית ראשונה זו, עד כדי לובן, כמעט צח וזך, את דמותו ההססנית של הנציב הרומי פונטיוס פילטוס ואת הגבירה הרומית שהיא רעייתו. לפי גיבסון, אפשר לחשוב שנציב רומי, השולח לצליבה את כל המורדים במלכות, הוא האמלט מלנכולי, מתלבט ועדין נפש. נוסף לכך, גם במחצית ראשונה זו של הסרט, עשוי צופה נבון ובעל ידע היסטורי להמחיש לעצמו כי מדובר בעצם במחלוקת פנים-יהודית ולא בין יהודים לחבורה לא יהודית, שהרי ישו, אמו, מריה מגדלנה, פטרוס ותומא ויהודה איש קריות, הם כולם יהודים לא פחות מהכוהן הגדול והנוהים אחריו. אבל הרי נוצרים לאורך אלפיים שנה כבר למדו לספוג את הפרדוקס שבמסגרתו חבורה משיחית יהודית מובהקת של חסידי ישו הראשונים נראית להם כלא-יהודים הנרדפים על ידי יהודים. בוודאי גם רוב מוחלט של צופים בסרט של גיבסון אינם בקיאים בפרטים היסטוריים "קטנים", כגון שהקנאים של המרד הגדול (וגם הרבה לפניו) מרדו בשלטון רומא וגם בשלטון אריסטוקרטיה מקומית וכוהניה הגדולים ששיתפו פעולה עם רומא, כך שאבסורדי הוא להדביק את הצליבה שאפיינה את אכזריות משטר העבדות הרומי ללוחמי גליל ויהודה. עם זאת, עולה פה גם ההרהור ההיסטורי הבא: הרי לאור הכרזה של ישו עצמו כי הוא בן אלוהים היה בוודאי מוצא להורג גם ברומא האלילית (למשל, אם הוא היה מכריז שהוא בנו של יופיטר), וגם בפרס הזורואסטרית, וכן הלא, מבלי לדבר כבר על שריפות ועל עינויים של האינקוויזיציה וקודמיה הנוצריים לאורך דורות נגד כל כופר, "גורו" והוגה דעות עצמאי. אבל רק צופים נוצרים ולא נוצרים בעלי ידע והמודעות היסטוריים עשויים להעלות הרהורים כאלה.

לעומת זאת, כל המחצית השנייה של הסרט היא דווקא אנטי-רומאית מובהקת. חיילים רומים ה