כמה מתח. יום רביעי, עשר בבוקר וסלב האטום עומד להשתחרר מהכלא. כולם מצפים בדממה רועמת, מי בטלוויזיה, מי ברגל. בערוץ 1 רואים שני שוטרים שמנים שמנופפים בידיהם לכל עבר. המרקע אומר: אנחנו כבר רואים את המכונית הלבנה שבה עומד לצאת מרדכי ואנונו. כבר? עוד לא יצא וכבר רואים את המכונית. מדהים! מיד מסביר הקול: מדובר ברכב מסוג פורד פוקוס. אחר כך מתנהלת השיחה הבאה : "שומעים אותי?" "שומעים אותך" "אני לא שומע אבל אני אדבר". הלאה. בערוץ 10 המצלמה מכוונת אל דלת כחולה. כמו במעשה "מיץ פטל" נפתחת מדי פעם הדלת ומיד נטרקת בחזרה. הקריין אומר: הדלת נפתחת ונטרקת בחזרה. ובערוץ 2 המשוכלל אפשר לראות את רחבת הכלא מלמעלה - ממעוף הציפור, כמו שאומרים - יש שם אנשי תקשורת וקומץ מפגינים משני המחנות. מרדכי ואנונו יוצא ועושה סיבוב ברחבה, כמו מתאגרף, מסמן וי בשתי הידיים. אח שלו אומר לעיתונאים: ששש, ששש.
כן, כן, וכך זה ממשיך, תהיו בטוחים שכל מילה שיצאה מפיו של ג'ון מורדי בבוקר זה חזרה על עצמה כמו בשתי מראות העומדות זו מול זו. כל שביב מידע התנפץ לעשרות אלפי רסיסים שהופיע בכל רשת ובכל אמצעי תקשורת אפשרי. קצת כמו פצצת אטום. אבל ממש לא.
מעתה והלאה, לאורך כל היום ההיסטורי, היתה התקשורת הישראלית עסוקה בעיקר בשאלה עקרונית אחת: היכן יישן הלילה מרדכי ואנונו?. כאילו 18 שנה ישנו כולנו בשקט כי ידענו בדיוק באיזה צינוק מונח מזרן הקש שלו, ועכשיו פתאום אי אפשר לצחצח שיניים בלי לדעת אם מרדכי מצחצח את שלו בכנסיית סט. ג'ורג' או בגבעת אנדרומדה. הוא ישן בכנסייה - הרגיע אותנו לבסוף אמיר בר-שלום, שעמד וקפא כל הלילה מחוץ לשערי סט. ג'ורג', מתפרץ מדי פעם לערב השידורים המיוחד של ערוץ 1 כדי לדווח על... שום דבר בעצם.
אך העובדה ששחרורו של ואנונו זכה לסיקור קרקסי וקונבנציונלי כל כך היא ליתרון דווקא, ולא לחיסרון. זוהי, אם תרצו, התנרמלותה המבורכת של המפלצת. עד עתה, במשך קרוב לשני עשורים, היה השם ואנונו, עבור הרוב בארץ, סמל לדבר הנורא מכל - יהודה איש קריות של הציונות; ועבור מיעוט הוא היה הסמל ההפוך. רק אדם כזה: כלוא, מוסתר, שאסור לדבר עליו, שפניו לא נראות ושקולו לא נשמע, כאילו לא היה קיים, רק אדם כזה יכול לאבד מאנושיותו ולהפוך לסמל, למרטיר או למפלצת.
אבל העלייה לכותרות של השבוע האחרון, שהחלה בהקרנת סרט בערוץ 8, המשיכה בדיונים, שמועות, כתבות, הקלטה של שיחת טלפון, והסתיימה בשחרור עצמו, השילה אט-אט את הקליפות המיתיות והחזירה לואנונו את מעמדו כאדם. אולי אידיאליסט קיצוני, אולי אנטי ציוני, אולי קצת מחורפן, אבל אדם - כזה שרוצה לשאת אשה, ללמד היסטוריה, להביע את דעותיו בחופשיות ולחגוג עם החברים שלו אחרי כל כך הרבה שנים שלא נכח במסיבה ראויה.
ככל שחלפו הימים והשעות פחתה תדירותם של כל גידופי "הפצצה המתקתקת" "מרגל האטום". אלה שטענו במרץ שואנונו המשוחרר יהווה איום על מדינת ישראל החלו להתפתל בכיסאותיהם ולחזור בהם; אלה שנבהלו מהעובדה שהוא חושב שאין הכרח בקיום מדינה יהודית הבינו פתאום שזו זכותו, שזו רק דעתו, שמדובר באדם ולא בברנש אלים שיזלול את מדינת היהודים אם רק יצא לחופשי. אפילו האשקלונים שצעקו מחוץ לכלא שקמה "מוות למרגל" ( במבטא רוסי, נדמה לי) צעקו זאת כמו טרנזיסטור שנגמרות לו הבטריות, כמי שיודעים שהדרקון איננו עוד ושהחגיגה נגמרה.
וכשהחגיגה נגמרת, כידוע, מגיע הדיכאון של הבוקר שאחרי, הבוקר שבו אתה מבין פתאום שהיית שבוי בשקר, שמה שחשבת לדבר האמיתי היה בעצם רק הפלסטר שמסתיר את האמת האמיתית והכואבת .והאמת היא שהטכנאי ואנונו שמאמין בג'יזס קרייסט איננו מפלצת עשויה פלוטוניום זרחני. הוא היה רק זה שאליו התנקזו עד עכשיו הפחדים שלנו מפני המפלצת הגדולה באמת, זו שנמצאת על יד דימונה ושיש לה כיפה מכסף. כי פצצת אטום, בין שאתה בעדה או נגדה, בין שיש לך אחת או לא - פצצה כזו היא פצצה מתקתקת כל כך, שזה פשוט פחד אלוהים.
מות הדרקון
22.4.2004 / 11:11