הפטפטת חוזרת

לאחר ההצהרה המאוד "השיר שלנו" בסוף הפרק הראשון: "האם היא מודעת לכך שבתה עדיין בחיים?"
ב"להרוג את ביל 2" אנחנו פוגשים את הכלה במצב רוח פילם נוארי בהרבה, נוסעת לה בשחור-לבן לכיוון המצלמה ומזכירה, למי שבמקרה שכח, למה עד סוף הסרט שי וויל קיל ביל. הכריזמה הטבעית והאינסופית של אומה תורמן משחקת הפעם תפקיד גדול עוד יותר, כי הסרט הזה הוא הרבה יותר אישי, הרבה יותר אחד על אחד.

ההצהרה הגדולה של טרנטינו במחצית הזאת של הסרט היא: הפטפטת חוזרת. מי שדאג, מי שהתבאס, מי שהיה מחליף כמה מ-"88 המוטרפים" תמורת דיאלוג טרנטינואי ישן וטוב, יקבל הפעם את שלו. ואין כמו הצי'ט צ'טים של קוונטין בשביל להעניק לסיפורה של הכלה ממד מיתולוגי של ממש. נאום גיבורי העל שביל מעניק לנו (אולי גם לכלה, אבל לא בטוח) מצליח להפתיע, ולמרות קולו של טרנטינו שאפשר לדמיין מדקלם את השורות בהנאה שוב ושוב, זהו הוא באחד מרגעיו הקווין סמיתים ביותר.

אני חושבת שהפעם הסרט באמת מושלם ויזואלית. הוא אולי נראה מינורי וצנוע מהחצי הקודם, אבל הוא מגובש בהרבה, ואינו נופל לקשקוש ולו פעם אחת. מתוך איזה קונספט, שבמברק ודאי הייתי מנסה לתאר כנו?א?ר?בו?ן-פו?, לוקח אותנו טרנטינו (ואני מזכירה לכולם שוב שמדובר בגאון ויזואלי מהשורה הראשונה) לטיול בשלל תתי ז'אנרים שספק אם אי פעם נוכל או נרצה להניח על כולם את האצבע, ועושה זאת באיפוק (עד כמה שהמילה הזו אינה מתאימה לו) ראוי להערצה, המזכיר לא מעט את זה שהפגין ב"כלבי אשמורת". מספיק להביט בתמונה הזו מתוך הסרט כדי ליהנות מהנינוחות והביטחון הסגנוני שמלווים אותו. תענוג.

במידה רבה זהו גם סרטו המדוכדך והעגמומי ביותר של טרנטינו (אל דאגה, זה לא אומר שהוא מדוכדך ועגמומי בסטנדרטים של סרט רגיל). דמותו העצובה והנוגעת ללב של באד (מייקל מדסן, שהפעם אנחנו מגלים מאלה טעמים הצליח להסתנן לחוליית הבנות בלבד של ביל) וגם נושאים כמו משפחה מול נקמה, שעלו בקצרה בפרק הראשון, כשורניטה גרין חוסלה מול עיניה המשתאות של בתה הקטנה, צצים הפעם ביתר שאת, עד שנדמה שאומה עשויה לוותר על מסע הנקמה שלה. אפרופו משפחה, אני חייבת לציין שמכל ההריונות שהודבקו לאחרונה לשחקניות חתיכיות בסרטים - אנג'לינה ג'ולי ב"לקחת חיים", ג'ניפר לופז ב"ג'רזי גירל" - זה של אומה נראה הכי מלבב ונעים.

קוונטין כבר אמר לא פעם ולא פעמיים שהוא אוהב להתל בצופיו, וכפי שעודדנו לחשוד – החתונה של אומה אינה מה שהיא נראית. הפתרון שהמציא קוונטין לסוגיה זו הוא לא פחות ממבריק, וללא ספק מהבדיחות הממש משובחות. בכתוביות הסיום מפרגן טרנטינו קליפ קצרצר כמעט לכל אחד מהשחקנים בשני חצאי הסרט, מזכיר למי שרק העז לשכוח את כל הדמויות והליהוקים המגניבים שיצר, ואווירת פגישת מחזור עם ידידים משכבר הימים עולה באוויר. ובאמת, אני ממש התגעגעתי לגוגו הקטנה וכדור הברזל שלה.