הלך הזוהר, נשארה הנשמה

המחזמר החדש "זוהר" הוא עוד הוכחה שהשלם גדול מסך כל חלקיו. לפי כל קריטריון ביקורתי מקובל, החומר הזה היה אמור להיחשב טריפ רע, אבל בפרפרזה על אמירתו של יניב קלדרון (זוהר ארגוב במחזמר) "שיר זה לא רק קריטריונים, שיר זה נשמה", כך גם מחזות זמר הם קודם כל נשמה. ואכן יש במופע הזה, על גדול הזמרים המזרחיים, קסם חמקמק שקשה להסביר דרך קונבנציות או ניתוח אנליטי קר.

נראה שההצגה מכוונת במודע לפולחן סביב דמותו של המלך. כחלק מהקאלט, הפכו חייו המלודרמטיים מלכתחילה למגה טלנובלה מוזיקלית עם עלילה מינימלית. גם סיבת מותו של זוהר, לפי המחזה הזה, היא בעלת כפילות טרגית הזויה על פי מיטב קלישאות הרוקנרול: "הוא התאבד בתלייה בגלל מנת יתר". "זוהר" נסב לא על האדם, אלא על המיתוס הקורבני שנבנה לארגוב לפני כעשור בסרט ובהצגה על חייו. כמוהם מצניע המחזמר פרטים לא מחמיאים, כמו סיפור האונס שמוזכר בחטף, ומוסיף את הדובדבן של נראטיב הקורבן - ההתמכרות לסמים מיוחסת לדילר אולטרה סטריאוטיפי בדמותו של לוציפר או הנחש מבראשית שמפיל את זוהרנו חסר הישע. ואם כל זה לא מספיק, אז כל הקטעים הלא מחמיאים הללו מוטבעים בשירי דיכאון.

מיתוס הקורבן של ארגוב ניזון מהיותו בו זמנית התגשמות החלום הישראלי ושברו לדור מצוקה שלם. לפיכך המחזה לא שוכח להכניס קורטוב של מודעות פרולטרית וקצת מן השיח המזרחי החדש ("אנחנו זה המזרח התיכון. קליק, תיסלם זה לא ישראל, זה אמריקה"), הכל בגבולות הז'אנר הבידורי והקליל. האירוניה על האליטה האשכנזית ממשיכה כשבפסטיבל הזמר, שבו פרץ זוהר לראשונה את הנישה המזרחית, הופיעו רקדנים רוסים בריקודים סלוניים לצלילי שיריו. כנהוג מעורבים בעלילה גם סגירת חשבונות עבר - דודו טופז, גולדה מאיר, בגין והאשכנזים - כולם זוכים להיות הסומסום על הבורקס המוזיקלי הזה.

הדינמיקה בין הקהל לבמה - מחיאות כפיים בסוף כל סצינה, שירה נלהבת ואף עצות שנזרקו לעבר השחקנים – היא חלק ניכר מההנאה. אבל מעל הכל, מי שעושים את ההצגה הם השחקנים, ששיחקו ושרו כאילו חייהם תלויים בדבר. במיוחד בלטה השחקנית זוהר עטר, ששיחקה את ברכה, אשתו של זוהר, עם אנרגיות ופאתוס ראויים. גם יניב קלדרון בתפקיד זוהר עקף את חומות הטעם האליטיסטי שלנו וגרם לנו להצטרף לדינמיקה הקבוצתית בשירה נרגשת עם כל הקהל ולהמשיך גם אחרי שירד המסך.

העיבודים המוזיקליים לשירי זוהר לקו בהשתכנזות קלה, לפעמים מאכזבת, אך לרוב - כמו במקרה של "בן בלי בית" - מעניינת. המגע הרוקרי שנתנו לנעימות הזמיר היה מהחומר המיינסטרימי שממנו רוקחים נינטים במובן הטוב של המותג. גם לנגנים (שהיו לפרקים גם נגנים בעולם של ההצגה) היה חלק נכבד בנשמה של המחזמר.

אם למנות את הצדדים המביכים של המחזה, נתחיל מהתפאורה המתנ"סית (במרכז הבמה נישא מונומנט לא ברור, ספק קיר, ספק עץ, ספק קבר, ומשחק האסוציאציות היה יכול להמשיך) והבעיות הטכניות בסאונד עם הנופך החתונתי קמעה, נמשיך עם קטעי הווי ובידור א-לה קלאב הוטל בדמות המלביש ההומו הסטריאוטיפי, שהפך בלי משים לסאטירה על ייצוג ההומואים, ולקינוח כמה בדיחות עדתיות שהוצאו מהמקפיא וחוממו במיקרו.

עם זאת, לנקודות החולשה של ההצגה היה איזשהו קסם חתרני, שנבע ללא ספק מרוח התיאטרון שהפיק אותו - "התיאטרון העברי". אם לא שמעתם עליו אין להתפלא, מדובר באנדרדוג של ממש. אין ב"תיאטרון העברי" כוכבים ואפילו לא מיני סלבז. היזמים מאחוריו הם גדי ופנינה צדקה שגם - בהתאמה - כתבו, ביימו, עיצבו את התפאורה והדריכו את השחקנים, וצדקה נוסף (טל), החשוד כבן משפחה, שיחק בתפקיד משני. אולי ההרכב המשפחתי הזה הוא שפירק את ההצגה מהחשיבות העצמית והניכור המאפיינים את התיאטרון הרפרטוארי והפך אותו למשהו שאולי לא עומד בקריטריונים אבל מצליח לרגש.