אלימות על רקע דשא מכוסח ובתי פרברים מטופחים היא כבר מזמן לא חדשות. ובכל זאת ולמרות אלף ואחד גונן שגבים, הזעזוע ממעשיהם של בני טובים נותר בעינו. אכן, גם הזעזוע וצקצוקי הלשון הם עניין של גיאוגרפיה, כך לפחות טוען הרלן קובן במותחנו "הנעלמים" (ידיעות אחרונות). ולכן, לו העבריין הצעיר שחנק את בת כיתתו, או רצח את נהג המונית, היה נולד 15 קילומטר דרומה משם - כבן להורים עם מקצועות חופשיים פחות - הזעזוע הציבורי היה קטן הרבה יותר. קובן מציע סיור אפלולי בחצרות האחוריות של משפחות הפרברים הכי טובות. אל תצפו לחקירות פסיכולוגיות מעמיקות. "הנעלמים" אינו חורג מעבר להגדרתו: מותחן משובח ומהנה.
ההנחה שמצויה ביסוד "הנעלמים" האפלולי היא שהחיים האמיתיים לא שונים כל כך ממלחמת ההישרדות שחווים בתיכון ואפילו ביסודי. ההבדל העיקרי הוא שהבריון של הכיתה לא נראה כזה אלא מכהן כראש מועצת התלמידים/המנהלים וגם ספורטאי המצטיין. אללי, מה שצומח היום בפרברים.
ב"באולינג לקולומביין" הצביע מייקל מור על קשר יותר ממקרי בין שני הנערים שטבחו תלמידים בבית ספרם לבין העובדה ש-5,000 מתושבי העיירה ליטלטון מתפרנסים במפעל הנשק הסמוך. השניים, מתברר, גדלו בעיר שחוגגים בה ייצור טילים כמו שבמקום אחר היו חוגגים, נניח, קציר מוצלח. גיבוריו היותר שפלים של קובן (ויש רבים כאלה) היו בוודאי מגחכים על התזה של מור. כן תנאים סוציו אקונומיים לא תנאים סוציו אקונומיים, אין מה לעשות, יש מי שהפך לארכי פושע גם בלי שכיבו עליו סיגריות בילדותו. סתם, כי בא לו.
וויל קליין, לעומת זאת, הוא בחור טוב בעל חיבה להסברים חברתיים ופסיכולוגיים ורקע מסובך. "הרקע" פירושו אחיו הבכור והמוצלח קן. לפני 12 שנה הדביקו לקן קליין תיק פלילי על רצח. היות שקן נעלם מזירת הפשע ונעלם בכלל, מעולם לא הוכחה אשמתו או חפותו. הסטיגמה שנוצרה למשפחתו הגרעינית של הרוצח-לכאורה הפכה את משפחת קליין שוחרת הטוב מעמוד תווך קהילתי למשפחת סופרנו. בינתיים חלפו 12 שנה, וויל סיים את הקולג' והחל לעבוד עם ילדים שמשוטטים ברחובות, אך כמיטב המסורת הז'אנרית, לאחר שליקק את פצעיו ובנה מחדש את חייו מתברר לוויל שאחיו שנחשב למת הוא בעצם חי מאוד. מאותו הרגע מתרחש סחרור לא צפוי בחייו, שבעקבותיו איש מהסובבים אותו אינו נותר כפי שהיה. הקרקע רועדת תחתיו ואיתה גם המובן מאליו לגבי חייו, משפחתו ואהובותיו.
עלילת "הנעלמים" מתקדמת בקצב רצחני משהו ועם זאת מצליחה לקיים אמינות סיפורית. באמצעות ריבוי טוויסטים מפתיעים (בממוצע, שניים לפרק) נשמר מפלס המתח הגבוה. וויל קליין בולש אחר עברו במעמקי הדאונטאון, בין ילדים שברחו מהבית, נרקומנים וזונות, שלפעמים מגולמים כולם בגוף מיוסר אחד. היות שבדרך למטה הופכים סימני הקריאה של חייו לסימני שאלה, גם וויל עצמו משתנה בהכרח והופך למפוכח יותר.
"הנעלמים" עושה צדק עם ז'אנר המותחנים אך מקפיד לנוע בתוך גבולותיו. דווקא הציות להיגיון הז'אנרי מביא למוצר מוקפד, אינטליגנטי לסוגתו וקריא להפליא. ובסופו של דבר הרלן קובן אפילו מספק התרה באמצעות הסברים פסיכולוגיים שיקלו על קוראיו. לרוע, בכל זאת, יש סיבה, ולרוב יש לה מראה של אבא, אמא ובית ספר יסודי.