בעיניים פקוחות

כשהייתי קטן התמלא מסך הטלוויזיה שבסלון מדי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל בסיפורי גבורה פומפוזיים ואנדרטאות מאיימות. נדמה שבשנים האחרונות ניתן להימלט מהמכבשים האידיאולוגיים אפילו בימי הזיכרון ולהיחשף לסרטים ותוכניות אלטרנטיביות מפוכחות יותר. עוד כמה שנים, אני מאמין, ישודרו ביום הזיכרון גם הסרטים החשובים "הילדים של ארנה" (של ג'וליאנו מר חמיס) ו"מחסומים" (של יואב שמיר), שהופקו לאחרונה. הערוץ האמיץ שישדר סרטים אלה בפריים טיים של יום הזיכרון יכיר בחובה המוסרית לחשוף את הרבדים העמוקים של השכול בישראל ואת הסיבות המהותיות שמביאות אותו.

"החווה הסינית - רשומון" של ניר טויב מספר את סיפורו של הקרב הכושל בחזית המצרית במלחמת 1973 ומציע אלטרנטיבה שרגליה עדיין שקועות בלב הממסד אולם עיניה נישאות למקום אחר. אותה אלטרנטיבה הבהילה בסופו של דבר את אנשי הרשות השנייה, שהחליטו לדחות את שידור הסרט ולא להקרינו בערב יום הזיכרון. טויב מצהיר כי זהו "סיפור טרגי-מיתי שמרכיביו הם אשמה ותהילה", אך למעשה הוא מביט בעיניים פקוחות של היסטוריון חדש בפרטי הפרטים של הקרב ההוא. כך התהילה מפנה את מקומה לטובת מסכת האשמות, הסתרות, התפתלויות וכשלונות. זהו סיפור חשוב על מדינה ששולחת גדוד חיילים לקרב שהם כלל אינם ערוכים לו, ללא גיבוי וללא ציוד מתאים.

הקרב עצמו מתואר בסרט בחיתוכים גסים המעניקים כשלוש מילים לכל אחד מהמשתתפים ששרדו אותו. לקליפ הקרבי ולתיאורים הפלסטיים של מעיים שפוכים וכדורים המפלחים גולגולות מתווספת מוזיקה דרמטית המבטיחה קתרזיס. אלא שהקרב המעניין יותר מתחיל בסיום הקרב, בניסיון לפצח את הקופסה השחורה של החווה הסינית ולבצע ניתוח פתולוגי של המלחמה. חלק מהדם, השתן והצואה של המלחמה באים לידי ביטוי בהשגותיהם של הלוחמים ששרדו אותו על הקלות שבה המפקדים, ובראשם דב תמרי ואברהם אדן, שלחו את החיילים לשמש בשר תותחים. מפקד נוסף, עוזי יאירי, נהרג לאחר הקרב בנסיבות שגרמו לכמה דוברים בסרט לתהות אם לא יכול היה לשאת את האשמה ולמעשה רצה לשים קץ לחייו.

אחרי 30 שנה של השתקת הביקורת בשל הרצון להימנע מפגיעה במשפחות השכולות, מצליח טויב ליצור שיח לוחמים של גברים שאיבדו את הבלורית והצמיחו כרס. הם עדיין מתגעגעים לאחווה ולרעות שהביאה עשרות בחורים למות בקרב. הם עדיין מתקשים לדבר על רגשות או להביע מורכבות נפשית אמיתית. רובם עדיין מאמינים למפקדים, למנהיגים, למיתוסים, לשקרים. חלקם כועסים על הקלות הבלתי נתפסת שבה נשלחו חבריהם למותם. אחרים כועסים על עצם ההתעסקות במה שהיה ובמה שנקבר.

לוחם ששרד את הקרב, ודווקא אחד רגיש המתאר כיצד סירב להתכסות בגופה של חברו כדי להגן על עצמו במהלך ההתקפה עליהם, נוזף בטויב ומבהיר ש"אלה כללי המשחק - במלחמה ניתנת הזכות להקריב אנשים". היוהרה הזו של אלה הרואים עצמם ראויים לקחת חיים של אחרים היא תמצית האתוס הישראלי. ומה שטוען טויב בסרט לגבי הקרב נכון גם לגבי קיומנו כאן: "כל מה שנאצל בסיפור הזה הוא גם כל מה שפגום בו". כי גם סיפורי הרעות המרגשים ביותר מאבדים את משמעותם כשמגלים את העדר המשמעות של המוות.

לאורך כל הצפייה בסרט התנגנו לי בראש כמה משפטים מתוך "גילוי אליהו" של ס. יזהר שלמדתי בעל פה בילדותי בניסיון להיאבק בהשפעת הטקסטים שהוכרחתי ללמוד בעל פה ולקרוא על הבמה בחצר בית הספר בטקס שהתחיל בתום הצפירה. "את הכל תמיד מביאים בחשבון ופחות את החיים של בני אדם... ותמיד יש משהו יקר יותר ותמיד יש מי ששולח בני אדם למותם... מלחמה זה לקחת חיים. זה תמציתה. השגיאה שבמלחמה אינה בפוליטיקה וגם לא בצבאיות וגם לא בצורך להישרדות. השגיאה היא בעיוורון לחיים. בעיוורון לבני אדם. השגיאה היא בהיתר שכאילו מותר להשתמש גם במלחמה, שמלחמה היא בגדר האפשר, שבתנאים מסוימים אין מה לעשות והולכים למלחמה".