מגן ביצים

פרויקט הדגל האלטרנטיבי של "וואלה! תרבות" זכה למאות תגובות נזעמות וצייר להוגיו קורות חיים של שמאלנים מפונקים משינקין, שהשתמטו משירות צבאי על סעיף אי התאמה אופנתית. אבל מה שמרבית התגובות באמת הוכיחו הוא עד כמה אנחנו לוקחים את הדגל שלנו כמובן מאליו. לצד תגובות מנומקות שמפרטות מדוע דגל ישראל הוא מייצג ראוי של המדינה ושל העם, נתקלתי ברוב כביר של גינויים לעצם הדיון הביקורתי באיכותו ותקפותו של הדגל: "בושה וחרפה! איך אתם מעזים לדבר על זה בכלל?" (תגובה 537). לכבוד יום עצמאותנו כדאי לשאוף לקצת יותר עצמאות נפשית, שתאפשר להביט באומץ במעוז האחרון הקדוש כמעט לכל ישראל היהודית.

יש שני סוגים עיקריים של תרבויות, ובהתאמה שני סוגים עיקריים של מערכות ערכים: כאלו שמרוב חשיבות עשו להם סמל, וכאלו שמרוב שהם סמל הפכו לחשובים. אחד הסממנים המובהקים שמזהים תרבות מהזן השני הוא הטיעונים המעגליים של חבריה: "אסור לשנות את הדגל כי זה הדגל", הם יטענו מזועזעים, בטוחים שחשיבותו של הסמל טבועה בו א-פריורית ולכן אין צורך להתעמק בשאלה מה הוא מייצג.

ואכן, בקרב המגיבים נפוצו טענות רבות שהחשיבו את הסמל יותר מאשר את הדבר שהוא מסמל. תגובות כמו "המדינה חרא, לפחות שהדגל שמסמל אותה ייראה מסודר ויפה" נזרקו ספק ברצינות ספק בצחוק, אבל טענות כמו "אלפי חיילים נהרגו בשביל הדגל הזה" כבר נאמרו ברצינות תהומית ומדאיגה. אני מקווה שאף חייל לא נהרג בשביל פיסת הבד שנקראת הדגל, אלא בשביל מה שהיא מייצגת, או עדיף - למען הגנתו והגנת חבריו ומשפחתו.

זה המקום לעסוק בטיעון הנפוץ "דגל לא משנים". פונקציית הייצוג של דגלים מחייבת את בחינת התאמתם למציאות ובמידת הצורך גם את החלפתם - זה קרה כבר בהיסטוריה של כמה מדינות. למעשה, עם קום מדינת ישראל יזמה הממשלה תחרות דומה ופנתה לציבור כדי שיעצב דגל בעקבות הסתייגויות מדגלו של היישוב הישן שתפקד כמדינה כמעט לכל דבר ועניין. כבר אז עלה החשש שהדגל בעייתי ברמת הייצוג.

"בניגוד למנורה, ל'גור אריה יהודה', לשופר וללולב, למשל, לא היה המגן דוד מעולם סמל יהודי ייחודי. הוא הופיע בתרבויות שונות ובתקופות שונות", כותב אלכסנדר מישורי במאמר "מקורותיו של דגל מדינת ישראל" (שהתפרסם במקור בכתב העת "קתדרה" ומופיע באתר החינוכי סנונית). הצורה הזאת, ששמה המקורי הוא "הקסגרם", היתה אפילו סמל נוצרי באחד מגלגוליה. אף שתהיה זו היתממות להכחיש כי המגן דוד מזוהה כיום באופן מוחלט עם היהדות, הרי שמקורותיו כנראה מצריים. באותו מאמר מספר מישורי גם על מחקרו של גרשום שלום את הסמל: "השימוש [הפוסט תנ"כי] במגן דוד החל בפראג ומשם התפשט במאה הי"ז והי"ח למורביה ולאוסטריה. את המניע העיקרי להתפשטותו מצא שלום ברצון לחקות את הנצרות... הם רצו להפגין על כותלי בית התפילה של היהודי החדש משהו דומה במטענו לסמל הצלב". גרשום שלום ממשיך לבקר את הבחירה בסמל הזה, ובמילותיו שלו מצייר אותו כערך שמרוב שהפך לסמל וקונבנציה נעשה חשוב, ולא להפך.

לאור העובדה שגם פסי התכלת דמויי הטלית אינם מייצגים את כל היהודים (לתימנים, למשל, טלית שונה), עולה השאלה: האם דגל צריך לייצג או לעורר הזדהות? אם לעורר הזדהות זה התשובה, יש לנו מנצח ברור. אם דגל אמור לייצג, אנחנו בהכחשה משעשעת שמידת הלהט האלים והמשתיק שלה כמידת שבריריותה.