ב-1984 הוציא סטיבי וונדר פסקול לסרט "האשה באדום". הפסקול הניב להיט אחד ענק, I just called to say I love you, ועוד שיר על הכיפאק שביקש מהמאזין לא לנהוג שיכור. וונדר הספיק לעשות כמה דברים לפני "האשה באדום", למשל להיות אחד המוזיקאים הכי מדהימים שהיו אי פעם.
ב-1984 יצא גם פסקול לסרט שנקרא "גשם סגול". הסרט אולי פחות מופתי מהפסקול שלו, אבל שניהם שייכים לפרינס, שבאותם ימים רק עלה ועלה ועלה. עשרים שנה אחרי זה הוא יכול היה לשבת עם וונדר על סיגריה בקפטריה של הפנתיאון. אבל מכיוון שהמקום שלו כבר שמור, נראה שבינתיים יותר מעניין את פרינס להמשיך לעשות מוזיקה. דיסק חדש פותח, כמובן, מקום להשוואות עם היורשים שלו (אנדרה 3000, למשל), אבל כשצריך להוציא דיסק צריך להוציא דיסק.
יש פרינס חדש, קוראים לדיסק "Musicology" (לא להתבלבל עם Phrenology" של הרוטס), והוא נשמע כמו דיסק של פרינס. יש באלבום פתיחה חזקה, כמה פדיחות, טונות מגלומניות, כמה רגעי פז של עדינות ויופי, סקס-אפיל עם נטייה לשונה ולחריג וריח חזק של קרב מאסף. כן, מדובר בדרמה.
פרינס נותן ב"מוזיקולוג'י", האלבום והסינגל, את הקרב על החצי השני של הקריירה. הוא יודע טוב מאד שלמרות שאין ספק בגאוניותו ושהוא מוציא דיסק כמעט כל שנה ב-26 שנים האחרונות, הוא לא היה הרבה מאוד זמן באזור של ההצלחה המסחררת. לא רק שהוא עושה כאן הכל - מנגן, שר, עושה קולות רקע וכמובן מפיק, מתזמר, מלחין - גם מה שהוא לא עושה כאן הוא די בומבסטי. ב"מיוזיקולוג'י" הסינגל לא שומעים את פרינס נעזר ולו בסימפול אחד, וגם בשאר הדיסק יש רק קרדיט אחד על סימפול. התוצאה היא סאונד כללי שנשמע כל כך "מנוגן", ככה שזה הרבה יותר משיר, זה טיעון. פרינס מנסה להיות אנטיתזה להיפ הופ, וכששומעים שורה כמו "צ'אק די וג'אם מאסטר ג'יי, הם לוזרים", הטיעון נשמע כמו כתב תביעה וכמו הפגנת כוח עם סאונד נקי עד קליני, עשיר עד מופרז, חדש אך ישן ומוכר.
כשועל קרבות וותיק, פרינס יודע לזהות שינויים. בזמן האחרון אפשר לשמוע אלבומים עם סימפולים של זאפה (Madivillain, DJ Signify, DJ Mayonnaise), ופרינס מודע להתרחשות. לקראת סוף מיוזיקולוג'י יש קצת אקרובטיקה שנשמעת כמו זאפה מימי הביג באנד שלו, כאילו פרינס מנסה להגיד שכל מה ש"הם" מסמפלים, הוא יכול לנגן. הוא מודע לטרנדים בתוך התרבות שנגדה הוא יוצא, כמו שהוא בוודאי מודע לדמיון על פני השטח של "מיוזיקולוג'י" ל"פרנולוג'י" של הרוטס. אבל מודעות זה דבר אחד וביצוע זה דבר אחר.
פרינס הוא יותר ממקצוען, הוא מאלה ששינו למקצוענות את השם, אבל ב"מיוזיקולוג'י" הוא יוצא מתאמץ. מי שהיה מוזיקאי חמקמק וסקסי מאדרפאקר נשמע כאילו הוא עובד קשה. פעם הוא יכול היה להיגנב על עשרה סאונדים בבת אחת (מספיק לשמוע את שני הצדדים הראשונים של Sign O' the Times", האלבום והאלמוות, בשביל להבין גאונות מוזיקלית מהי) ולתת לך את התחושה שהוא נטול דאגות, שהוא משתמש בסאונדים ושמבחינתו מוזיקאים אחרים כבר ידאגו להעמיק ולשחזר; "מיוזיקולוג'י" נותן לך תחושה שפרינס של 2004 עסוק בשחזור ובבנייה יותר מאשר בשימוש ובהיגנבות. אין מקום להיסחפות.
בכל זאת, פרינס נשאר די מלך. ברוב האלבום לא שומעים את זה, אבל במקומות שזה עובד, זה הכי עובד. What do u want me to do girl, למשל, לא מתאמץ בקטע של "ניגנתי פה על הכל", ונשמע פרינס שחיכיתם לו יותר מעשר שנים. סלואו עדין ופאנקי, מרגש, מאוד מיני ומאוד מאופק. יש כאן עוד רגעים טובים כמו If eye was the man in ur life", שהוא הומאז' עצמי ל If I was your girlfriend", השיר והקאבר; יש רגעים קצת מתלהמים כמו Life o' the party"", שבו הוא אומר על אנדרה מאטלנטה שהוא היה מזמין אותו למסיבות שלו, וככה פרינס גם תופס תחת על היורש מאאוטקאסט וגם עושה לו כבוד; ויש רגעים מפדחים כמו הטייק על ניל יאנג בשיר Cinnamon Girl, שמנסה להיות עם אג'נדה פוליטית (גם בתחום הזה פרינס מזמן בפנתיאון, עם "Sign O' the Times", המטא-פוליטי האולטימטיבי).
בתור סיכום זמני, אחרי עשר שנים שלא הצליח להוציא משהו ממש קוהרנטי, פרינס חוזר. זה לא אלבום מופת, ופרינס לא גולש על פסגות מוקצפות. יש כנראה מצבים שהציפיות מהם גבוהות מדי בשביל נונשלנטיות. פרינס נולד כמוזיקאי בתקופה שקודמת לכל החלוקה לתתי ז'אנרים, בזמן שעוד לא היה צריך להתמודד בו עם מנת יתר של אינפורמציה. הוא בא מעידן של סופרסטארים, מדיבור קצת שמרני בהקשרים של יצירתיות וקצת מגלומני בהקשרים של אינדיבידואליות. אם מתייחסים אליו ככה, בתור אולד סקול או בתור סופרסטאר, פרינס תמיד היה שונה והוא נשאר שונה. "מיוזיקולוג'י" לא מזכיר שום דבר שיוצא היום, ולמרות שרגעיו הטובים ספורים, כשהם טובים הם טובים מאוד. בסך הכל, הכל מוכן לחצי השני של הקריירה.