קוץ בישבן

"הבימה הזאת נועדה לאמת, לא לתעמולה", מפטיר המסביר הלאומי האמריקאי מול קבוצה של עיתונאים, בטון שנדמה כאילו ביבי רשם עליו פטנט. היכן העיתונאים ואיפה הצופים שישאלו מי בנה את הבימה הזאת? מי מורשה לעלות עליה ומי לא? מי משלם את המשכורת של האיש שיודע את האמת ומכחיש תעמולה? על איזו אמת הוא מדבר: העיראקית או האמריקאית?

"הספין התקשורתי של המלחמה בעיראק", סרט שהוא למעשה כתבה ארוכה, הופק על ידי הבי.בי.סי הבריטי, ולא בכדי. האמריקאים, גם העיתונאים שבהם, נשטפו מאז ה11- בספטמבר בגל פטריוטיות המשמש מסך בערות מרגיע. למרות שלנו יש מה ללמד אותם בתחום הזה, האמריקאים הם האשפים בתעמולה לאומית. הדוגמה הבולטת לכך היא הפנטזיה על החזקת נשק להשמדה המונית בעיראק, שהיתה העילה למלחמה. בגלל התערבות גורלית עם חבר על הנושא, לאורך כל המלחמה עקבתי בדריכות אחרי הדיווחים הרבים על "חשד למציאת חומר כימי בעיראק". אבל החומרים המסוכנים נקברו, ואחרי צליחת תעמולת הפחד והדיסאינפורמציה ניצחתי בהתערבות.

הליקוק בישבנו של הממסד הוא לחם חוקה של התקשורת המסחרית. יש מעט מאוד עיתונאים חרוצים שאינם מסתפקים בהודעות לעיתונות של הממשלה, הכנסת, הצבא, המשטרה, בתי-המשפט ושאר יחצנים. העיתונאים מהבי.בי.סי שעשו את הסרט, לעומת זאת, לא התעצלו והגיעו עד הרופא שטיפל בחיילת השבויה הפצועה ג'סיקה לינץ'. לכן הם מציעים גרסה מורכבת יותר לסיפור ההירואי של חילוצה מהשבי. הם שואלים, למשל, למה היה צורך במבצע רעשני כזה באזור שפונה מכוחות עיראקיים כמה ימים קודם לכן, ולמה החיילים האמריקאים היו חייבים לקשור רופאים וחולים למיטות ולירות בתוך בית החולים מבלי שנשקפה כל סכנה לחייהם. קשה להאמין שהשאלות האלו יזכו לתשובה בסרט ההוליוודי המופק בימים אלה על הפעולה.

החשיבות של העבודה שעשו בבי.בי.סי היא מעבר לחשיפת מערומי התקשורת שהתמכרה לסיסמאות של אנשי צבא, אלא בעיקר בחשיפת מנגנון הענק המתוחכם לטיפול בתקשורת של הממשל האמריקאי. במאים של מציאות. הרעיון לספח כ600- כתבים ללחימה של החיילים בשטח צץ בעקבות תוכנית מציאות בטלוויזיה האמריקאית מתקופת המלחמה באפגניסטן. היחצנים של בוש הבינו שסיקור היחידה שמאכילה, מסיעה, מלבישה ומגוננת על הכתב יבטיח את שלום המשטר האמריקאי בעיראק. כעת הם מודים כי התמונות שצולמו על ידי הכתבים המסופחים ועל ידי הצבא האמריקאי עצמו שימשו כלי חשוב בתעמולה של הפנטגון לגבי כניעה מהירה כביכול של העיראקים.

על פי אותו היגיון ייסדו האמריקאים גם את מרכז המידע "סנטקום", שלמעשה הביא המוני עיתונאים להיתקע בתוך מחסן בלב מדבר ולצפות בטלוויזיה. "הם לא מדברים אלינו אלא אל הצופים", מתוודה למצלמה אחד העיתונאים שנשבו במחסן. עיתונאי אמיץ אחר, מייקל וולף, סולק מהמקום בבושת פנים בגלל ששאל יותר מדי שאלות.

כשדיברו על עיתונאים במדים של הצבא האמריקאי - לא האמנתי. מי יקנה מידע מעיתונאי שמדווח במדים? אבל אז נזכרתי שיגאל צור, כתבנו בעיראק, היה עטוי חאקי בדיווחיו. היתה גם דרך אחרת של עיתונאים עצמאים, שלא הסכימו להסתפח והמשיכו להתנייד ולחפש בעצמם את העובדות הנסתרות. עשרה מהם נהרגו במהלך המלחמה. כשחייל אמריקאי כינה אותם בסרט "קוץ בישבן" - כנראה שהוא מעדיף ליקוק תחת על פני פרקטיקות מיניות אחרות - נדמה היה שהוא מדבר על גדעון לוי שתמיד נכנס לאן שאסור ותמיד שואל את השאלות הלא נכונות.

קל יותר לראות את הפגמים במקום רחוק. הבריטים ביקורתיים כלפי האמריקאים ואנחנו יכולים להיות ביקורתיים כלפי הבריטים. הרבה יותר קשה להסתכל פנימה ולראות כתבים צבאיים שעושים מילואים עבור הגוף אותו הם מסקרים, או את האדישות שבה מתקבלת מסכת השקרים של דובר צה"ל. "הספין התקשורתי של המלחמה בעיראק" הוא סרט חשוב, ושידורו בישראל מקנה לו משנה תוקף וחשיבות.

* "הספין התקשורתי של המלחמה בעיראק" ישודר ביום חמישי ב-21:00 בערוץ 8, ובשידורים חוזרים ב-23:35, בשישי ב-10:55 ובהמשך השבוע