הדוד מאמריקה

בגלל שרציתי להצטיין, לקחתי איתי לאמריקה כמה דיסקים חדשים בעברית. האמת, זה אף פעם לא עובד. מרגע שהמטוס ממריא קורים שני דברים: 1. אין לך שום חשק לשמוע משהו שמזכיר את הבס תופים המקומי. 2. יש המון מוזיקה חדשה שמחכה לך בחנויות הדיסקים שם ולמה בכלל לנדנד עם הדרבוקה הישראלית? זה כמובן לא מדע מדויק. מי שנסע והשתקע שם חוזר אחרי זמן להתגעגע ולשירים. דיסקים של אהוד בנאי, עמיר לב והאוסף האהוב "בוסה נובה ישראלית" (אני מקווה שאתם מכירים אותו, אם לא, זה הרגע), התקבלו בשמחה ונטעמו במהירות בחלפני הדיסקים שבמכוניות.

היה רק דיסק מקומי אחד שבכל זאת הצלחתי לנגן שם. "מליונים" של אתי אנקרי. ואני אפילו לא יכול להסביר למה. זה דיסק רך, לעיתים הוא נשמע קצת אנמי, חסר שפיץ. שיר הנושא שאותו הכרתי מהרדיו, מרפרפר בעיבוד המיושן שלו ל"מכת שמש" של יגאל בשן מהסבנטיז והטקסט מתכתב עם שירים מתוכניות טלוויזיה. האמת, שיר ממש מיותר. אבל איכשהוא בתוך הדיסק השלם, הוא נבלע ואפילו לא מפריע להתידד עם היתר.

הקריירה של אתי אנקרי זורמת כבר כמה שנים לצד הזרם המרכזי, כמו נחל קטן באיזה שמורת טבע שלא הרבה אנשים באים לבקר. הדיסק הקודם שלה, "הים", היה יפה ונוגע אבל לא הותיר חותם גדול. למעשה כבר שנים שאנקרי לא מפוצצת בלהיטים, אבל כנראה שזה איכשהוא מתאים לקיום שלה כיוצרת.

"מליונים" מציג אסופת שירים חדשה שאנקרי עבדה עליה בשלוש השנים האחרונות. בטקסטים בולט המסע שלה אל הדת או המקורות או שאיך שקוראים היום לסוג הזה של חזרה בתשובה שהיא מעט שאנטית ולא כוללת בהכרח מעבר לשביסים וקרפיונים. אבל הטקסטים עוברים יפה, העסק עם הדת לא מנג'ס. אנקרי מבצעת ברכות שיש בה הרבה עוצמה. זה מעניין, כי אנקרי היא בעלת קול חזק, מאסיבי, עם צבע עז. ככה היא התחילה את הקריירה שלה. רק שבגלגול החדש היא בוחרת לשיר בלחש, כמעט בסוד. סוג שירה שכדי להחזיק אותו חי בלי לשעמם צריך יכולת ווקאלית ממש טובה. אנקרי מצליחה בזה היטב. היא כזאת ממזרה שאפילו עם העלק –ראפ "שמעתי ש.." היא יוצאת בשלום, ובאופן שמזכיר מאוד את הלהיט האהוב מתקליט הבכורה שלה, שלדעתה כנראה הקדים את זמנו.

יוצא שהחסרון הבולט של הדיסק הזה, וזה לא חדש בעולמנו, הוא בהפקה המוזיקלית. אנקרי בחרה להפיק כמעט לבד וברכות. אבל נדמה לי שהטעם שלה לא מפותח מספיק ובטח לא משוכלל. זה לא מכוער, זה פשוט קצת בסיסי מידי, לא מפותח, בטח לא מתוחכם או מעורר השראה. ממש מתבקש לקנות לה במתנה את הלמבצ'ופ החדש או את שלושת הדיסקים של ניק דרייק (בוקר טוב, מזמן לא הזכרנו אותו) שלא לדבר על דיסקים פחות מוכרים כמו "O" של דמיין רייס, כדי שתבין מה אפשר לעשות עם שירה נוגה.
גם העטיפה של הדיסק היא חובבנית, על גבול המרושלת. אז למה אני ממשיך לטעון שזה דיסק יפה? פשוט כי הוא באמת יפה, ואנקרי, היא מאוד מיוחדת ומוכשרת. אפילו באמריקה הסכימו איתי.

הדבר הראשון שאתה יכול לחוש בחנות דיסקים גדולה באמריקה, הוא צער. צער איום על כך שאתה גר במקום הטיפשי הזה שבו חנויות דיסקים הן ברובן נטולות חיים. זה לא היה ככה תמיד, ברגעים האחרונים של השפיות, לפני שהתחילה המלחמה האחרונה, דווקא היה כאן כיף. כמעט כל דיסק הגיע לארץ, ובזמן, והיה מבחר והיה אתגר, והיו תמיד עשרה דיסקים שרצית וממש לא הגעת אליהם. עכשיו כבר לא.
המעבר לתרבות ההורדה, המחירים הגבוהים והשקיעה הכללית, הרחיקו אותנו שוב למקום הזה שבו היינו לפני 20 שנה. לפחות באופן שבו נראות חנויות דיסקים גדולות. זהו. לכן שווה לנסוע ולמלא סל במלא דברים הכי יפים. למשל דיסק חדש של לויד קול, אחד שלא יודע, אבל אנחנו ממש חוגגים עכשיו עשרים שנות קשר.
קול הוא אחד מאלה שההאזנה הראשונה לדיסק חדש שלהם ממש מביא לי דמעות. למי שלא זוכר, במקור היה קול סולן הרכב בשם לויד קול והקומושנס. ברגעי השיא שלו היו באנגליה של אמצע האייטיז שלוש להקות שהתחרו בינהן בעוז: הסמיתס, אצטק קמרה והקומושנז של קול. ההיסטוריה בחרה בסמיתס. ואולי זו אשמתו של קול עצמו שלא ידע לבנות לעצמו קריירה.
הוא עבר לניו יורק ומשם לניו אינגלנד, יעני לסביבות בוסטון, ואיכשהוא תקליטיו הפכו ממוצרים שיוצאים בחברות גדולות ומקבלים פרומו ענק, לסוד כמוס של כמה פרות וסוס. אתם הרי יודעים שהזרם המרכזי הוא לא היחיד, ולכן קול, למרות שהוא שר כמעט לבד בחושך, הוא עדין אחד מכותבי השירים הכי טובים בעולם, וקולו המרגש שאותו הוא משחרר אופן מלחש, הוא אחד הדברים הכי יפים שיכולים לגעת באוזן אנוש.
לדיסק החדש שלו קוראים "music in a foreign lanuguage" וכך גם קוראים לשיר הראשון בדיסק. אפרופו אתי אנקרי, יש בדיסק של קול משהו שהוא כאילו דומה לדיסק של אנקרי. גם הוא רובו כלים אקוסטיים בהפקה ביתית, רק שקול הוא משוכלל בהרבה. כדאי וצריך להשוות בינהם. ואגב, באחד מקטעי השיא הוא מבצע את "אנשים לא שווים כלום" של ניק קייב מתוך "the boatman's call". ובניגוד להרבה מהאנשים שמנסים לעשות ניק קייב, הוא מצליח לטעון את השיר באנרגיה שונה לגמרי. בקיצור, דיסק שאני מתחנן שתחפשו.

אחד הדיסקים הכי אהובים עלי בעולם הוא משהו זנוח בשם "sue" של להקה שפעלה לרגעים מעטים באייטיז, frazier chorus. היה להם אפילו להיט אחד "dream kitchen" שאולי יעורר זכרונות באייטיזאים. אבל בעיקר היה להם איזה סוג של מה שקראו אז חלושס, כלומר זמר ששר כאילו הוא תיכף מתפרק לחתיכות.
הרבה שנים חיכיתי שיבוא קאמבק לדבר הזה ולא בא. בטח לא ברגעים האלה שבהם העולם מתענין רק ברוק אנ רול בגירסת המקור או באלקטרו. אבל כאמור, יש לעולם שוליים מספיק רחבים. הכירו שוב (אני בטוח שנדנדתי איתם בעבר) את הצמד אלומיניום, או בשמם הרשמי The Aluminum Group, שני אחים הומואים משיקאגו, שעובדים בסביבה התרבותית של ג'ים אורורק (שעכשיו כזכור כבר חבר רשמית בסוניק יות).
יותר מעשור שהם מוציאים דיסקים יפים, שזוכים פה ושם למחמאות ואיזכורים בעתונות הרוק האלטרנטיבית של אמריקה. אולי הבעייה של האחים פרנק וג'ון נאבין, נעוצה בכך שהם הומואים שפועלים בסביבה שבה בדרך כלל "טעם של הומואים" במוזיקה, לא נחשב מחמאה. במילים אחרות, בעולם הצלילי שלהם, אין את כל הקלישאות המוכרות של דיוות ודיסקו, אלא רוק אלרנטיבי רך, שמערבב באופן מקסים אנגליות מהסוג הישן של בלר בתחילת הדרך, עם אלטרנטיבה אמריקאית של להקות המערב התיכון.
לפני שנתיים הם הוציאו דיסק בשם "happynes" ועכשיו יוצא דיסק המשך "more hapyness". אם לחזור להתחלת הקטע הזה, הרי ש"עוד שמחה" הוא הדבר הכי דומה לפרייזר קורוס ששמעתי מאז האייטיז. וזה כל כך יפה שממש בא לי לחבק אותם, רק שהם בשיקאגו, אז נשאר רק להקשיב ולהתמרח.

גם את רון סקססמית אתם לא מכירים. באנגלית כותבים את זה ron sexsmith, וכן, גם באנגלית זה שם מוזר. ואם זה לא מספיק סקססמית נראה הכי משונה. יש לו ראש ענק, לא פרופורציוני לגוף שלו, עם לחיים שמנות שגורמות לו להראות כמו תינוק מפלצתי מסרט מצויר. אני יודע שהתיאור הזה לא נשמע מחמיא, אם הוא היה קורא עברית, הייתי בטח מעדן את זה, אבל הוא פשוט נראה מאוד קינקי.
בלי או עם קשר, סקססמית הוא קנדי לא צעיר ודי נערץ שבאתרים מתלהבים ולא מדויקים כמו אול מיוזיק אוהבים להשוות אותו לפול מקרטני ואלביס קוסטלו. זה אולי קצת מוגזם אבל סקססמית הוא יוצר אישי מאוד ומוצלח שכותב שירים ממש יפים ומבצע אותם בחן כובש. יש הרבה כמוהו בעולם, ואתם מפסידים רבים מהם, רק שסקסמית הוא באמת החמצה. בדיסק החדש שלו "retriver", השלישי שהוא מוציא במילניום הנוכחי, יש שיר אחד מופלא "imaginary friends", על חברים דמיוניים, שרק בשבילו שווה לרוץ עד אמריקה. אז אם יוצא לכם גם שאר הדיסק שווה.

ואחרון חביב להפעם, אחד דווקא ידוע, סטיבי וונדר. זה שהיה פעם בשנות השבעים והשמונים, אחד המוזיקאים הנערצים בעולם, ומאז קצת כבה. בשנים האחרונות יש נטייה גוברת של מוזיקאים שחורים באמריקה להיזכר שהוא האיש שבעצם השפיע עליהם יותר מכל ולדפוק לו מלא כבוד. לאט לאט מוציאים מחדש את הדיסקים הקלאסיים שלו במהדורות מיוחדות ובכלל עושים איתו שמח. הדבר הכי לוהט בתחום הזה הוא אוסף כפול שיצא מתישהוא בשנה שעברה וקיבל מלא מחמאות בעתונות הזרה.
זה נקרא "the wonder of stevie" וזה אוסף כפול שערכו די ג'י ספינה ואחד בוביטו (dj spinna & bobito) והוא כולל כל מיני קאברים לשירים מוכרים של סטיבי לצד קטעים נדירים של וונדר, כשהכל מעורבב ברוח הזמן לכדי עיסה נעימה בטעם שוקולד הכי טוב בעיר. זה מסוג האוספים הממזריים האלה שיספק גם אנשים לא מפותחים, שעדיין חושבים ש"I just called to say I love you" הוא שיר מה-זה מדליק, לצד פרצופנים שיסבירו שהרטרו של וונדר "הוא כבר מזמן פאסה". וירקדו ביחד עד אור הבוקר. בבקשה.