עולם העיצוב הגרפי, שעלול להיראות כאילו אין בו דבר זולת קווים וגופנים, יכול להפתיע לעתים בשליפת ציפורניים. לא מעט גרפיקאים צעירים, ששים אלי קרב, מראים זאת בתערוכות בוגרים למיניהן דקה לפני שהם נקברים מול המסך במשרדי מעצבים. בחיפה, אחד המקומות האחרונים ביקום שעוד מעריך את כוחו של הפרולטריון, מתקיימת בימים אלה התערוכה "אומרים שהיה פה", המציגה את אבות הגרפיקה הישראלית מול צאצאיהם המרדנים.
מכללת ויצו לעיצוב, העושה זה מספר שנים הסבה ממטרוניתה מכובדת לפאנקיסטית מתוחכמת, מקיימת כל שנה פרויקט אוצרות שמאפשר לסטודנטים להכיר אמנים שונים שחיים ופועלים בארץ. השנה קיבל הפרויקט גוון מיוחד במינו, לאחר שקברניטיו קיבלו פנייה מבניהם של האחים שמיר מ"סטודיו שמיר" המיתולוגי. הכוונה היתה לתת דרור לדמיונם של הסטודנטים במחלקה לעיצוב גרפי. התוצאה המרנינה היא ספק הורדת ידיים ספק שיחה רווית מתחים בין בני דור שלישי לחזון הציוני ובין האנשים שהיו את הדבר האמיתי.
האחים שמיר הפעילו את אחד ממרכזי הגרפיקה החשובים ביותר בישראל מ-1935 ועד שנות השמונים. מסמל המדינה ועד תפוזי יפו, עיצוביהם החזותיים מייצגים את החזון הציוני לשמו. "פועל, פועלת, מקומכם בשורותינו!" הכריזו האחים שמיר במלוא ריאותיהם והצעידו נער ונערה נחושים למראה בין פרדסים ומגדלי מים.
התגובות המעניינות ביותר לעוצמה האידיאולוגית והחזותית של סטודיו שמיר הן אלה העוקצות אותה בהתאם, מי בעדינות ומי פחות. טלי חי מציגה סדרת כרזות שכותרתן, "תוצרת הארץ", מרמזת למותג ההיסטורי שהטביעו האחים שמיר לגבי כל מוצר חקלאי או תעשייתי. חי בחרה להציג את פרי הארץ, זיתים ותפוזים, מול דימויים דומים מבחינה צורנית - קליעי אקדח ולועי רובים. על גבי הדימויים היא הוסיפה משפטים כמו "ישראל היא המדינה הרביעית בעולם שעיקר תוצרתה הוא נשק ומערכות נשק".
"מפנים ונהנים", סרטון האנימציה של שירי אבני, מציג את דמות היהודי השרירי במבט אפל וסרקסטי. אבני יצרה מעין משחק מחשב ובו נראות דמויות המתנשאות על נוף גבעות ירוק ומעבירות בתים ממקום למקום. הגברים שלוחי היד, שקראו פעם לעבור מהעיר אל הכפר, נקראים כעת לקום ולפנות כמה יישובים בלי ייסורי מצפון. אבני אפילו לא מתאמצת לרמוז לצרות שהמיט המושג "כיבוש הארץ" על העם היושב בציון: היא מצביעה על כך באופן גלוי.
עבודתו של רן לוצקי מראה את החזון הציוני-סוציאליסטי עירום ועריה. לצד לוח בית ספר ירוק כהה פרס לוצקי את מפת הארץ ונימר אותה בכתמים אדומים. במבט מקרוב מתגלה שהכתמים הם למעשה הלוגו המפורסם של סניפי מקדונלדס. "על הקיר תמונה, והאיכר?" תוהה לוצקי ומבשר לצופים: "אני לא ציוני. אני מה זה פוסט".
ואכן, תחושת הפוסט מככבת בין כותלי המכללה ומועצמת על ידי עבודותיה של האמנית נועה מלמד, שנבחרה בצדק גמור להיות חלק מפרוייקט האוצרות. מלמד מתכתבת, דרך שני מיצבים, עם ההיסטוריה המכוננת שלה, שכללה ילדות בקיבוץ גבע. מיצב אחד מציג מצעד של רגליים דקות וורודות על גבי קופסאות שימורי זיתים מגולענים, המנוקבות בצורת מגיני דוד מוארים. המיצב השני מראה ארבע בובות דקיקות, העוסקות בפעילות גופנית על כר דשא ירוק. הטיפול הסבלני של מלמד בדמויות נשיות, מעודנות, מנוגד לחלוטין לגבריות השמירית, שנראית כאילו היא סובלת מעודף ביטחון עצמי תמידי.
הן המיצבים של מלמד והן עבודות הסטודנטים היו עלולים להישאב לתוך הנוסטלגיה הדביקה, השוטפת את העם חדשות לבקרים. למרבה המזל, היצירות פותחות אפיק מחשבה ביקורתי יותר, שנותן כבוד לגרפיקה הישראלית.