דוקטור, חלמתי שששון גבאי עושה לי היפנוזה

"המכון", סדרת הדרמה החדשה של טלעד, צריך לומר לזכותה, דומה במקצת לשעת טיפול פסיכיאטרי. אורכה כ-50 דקות. ההתחלה שלה איטית, מגששת ונבוכה, מבטיחה לקיים, אך לא מוסרת מועד מדויק. הדרמות בה משתנות משבוע לשבוע, ובדומה למרבית המטופלים, גם כאן יש בעיה של קריאת המציאות, אבחנה בין תפל ועיקר, קילוף מלודרמה ופאתוס מעל לרגש הגולמי ובעיקר, דיספרופורציה נוראה. ו... כן, בדיוק בסוף, כשמתחילים להיכנס לזה, בדיוק נגמר הזמן.

קחו למשל את הפרק הראשון, שישודר ביום שני (16 באפריל בשעה 22:00). לוסי דובינצ'ק היא נערה בת 17, מטופלת קבועה אצל דפנה רכטר. יש להורים שלה איזה קטע לא ברור ביניהם והם מזניחים את הילדה לגמרי. מכאן לשם לוסי שמה ליפסטיק סגול, עוטה צמות אפריקאיות וחולצות בטן שאלוהים יודע מאיפה הביאו אותן, מקללת קצת, צורחת קצת ומתוודה שהיא שוכבת עם כמה חבר'ה בתיכון. מה עושה פסיכיאטר ממוצע ב -600 ש"ח לפגישה? אומר לה "יהיה בסדר, חמודה. יש קורלציה בין ההופעה החיצונית שלך להתנהגות המינית שלך. תעבדי על דיאלוג עם ההורים". דוחף לה קבלה ויאללה, למתאבד הבא. מה עושים רכטר וששון גבאי (ראש המכון הפסיכיאטרי) אתם חושבים? מחביאים אותה אצל רכטר בבית, איפה שהיא ובעלה – שבו היא בוגדת עם גבאי – לא מחליפים מילה. מטרת התוכנית: לגרום להורים להבין, בהעדרה, כמה לוסי צריכה תשומת לב וקצת פינוקים. וואללה? חטיפה ופגיעה בחסיון בין מטפל למטופל הם השיטות של מוטי לרנר (התסריטאי) ליצור דרמה פסיכולוגית אמינה. ואני אומר, תזרום עם זה. עם הפרופורציה.

חבורת השחקנים מצוינת, באמת. מגבאי, דרך רכטר, דליה שימקו, יובל סגל ועוד. כולם עושים את העבודה שלהם יפה. קצת מוזר לראות את דנה ברגר בתפקיד המזכירה השרלילה, אבל בכבוד, אם זה מה בא לה, למה לא? (אגב, תצפו בפרק ותגידו לי מה דעתכם על מעצב התלבושות והמאפרת של הסדרה. קטעים עם איך שהלבישו ואיפרו אותם. אצל ברגר זה בולט במיוחד). כל פרק מתחלפים שחקני אורח, כפציינטים עם סיפורים משתנים, שמרביתם נפתרים בחמישים דקות, מיורם חטב ועד לאורנה פיטוסי (אם לא יורידו את זה בעריכה בינתיים, אז בפרק החמישי רואים לה את הפטמה. אבל נראה לי שהתפלק להם בבימוי). כולם דופקים הופעות אורח במסורת הטובה של "אי.אר" או "שיקגו הופ", פותרים את בעיות הנפש הכי מורכבות בשבעה-שמונה שוטים ועוצרים רק לסיגריה בהפסקת הפרסומות.

בגדול, לברבש כבר יצאו מוצרים טובים יותר מתחת ליד. אבל הליהוק מצוין, הקונספט מעניין ובעל פוטנציאל מתמשך, מרחב פיתוח הדמויות לא קטן, אבל מוטי לרנר קצת מקלקל את החגיגה. מה, הוא לא יודע שפסיכולוגיאטרים לא מצלצלים למטופלים שלהם לשמוע מה המצב? הוא לא קרא בעיתון שאנשי מקצוע לא מחבקים חולים בחום ובאהבה? זה פשוט מגעיל אותם. ואתם, תזרים המזומנים האנושי של הזכיינית, תלכו לשתי הפגישות הראשונות, תראו איך המטפל, ואם לא ימצא חן, תחליפו. אני נשאר בקליניקה של פרייז'ר.