בספרו "כסדום היינו" (כתר) יוצא משה נגבי במתקפה חזיתית על אובדן האחיזה של שלטון החוק: חוקי המדינה אינם נשמרים ואיש הישר בעיניו יעשה. אך המתקפה על הפרות החוק התכופות הופכת במהרה למתקפה על רשויות החוק עצמן, שאינן פועלות דיין כדי לעשות צדק: היחס הרך והמפלה לעבריינותם של נציגי השלטון ואנשי שררה; מלחמת המגן המגוחכת נגד ההדלפות, שרק באמצעותן ניתן לחשוף את עוולות השלטון; העונשים הקלים מדי שמוטלים על מבצעי עברות קשות. אין רשות שחומקת משבט ביקורתו של נגבי: החלטותיהם של פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ואפילו פסיקות בתי המשפט מוצבות תחת עינו הפקוחה ויוצאות בשן ועין. זהו ספר קולח, רהוט, שנכתב במשיכת קולמוס אחת, בטון סמכותי ובוטח, אך זועם וחרד.
כעיתונאי יסודי שעוקב מקרוב ולאורך זמן אחר מערכת המשפט, מרבה נגבי לצטט דעות מלומדות שהתפרסמו בעיתונות התקופה. ספרו אינו מחקר פרטני באחת הפרשיות אלא סקירה מסכמת שמשרטטת את הפרשיות המרכזיות שהעסיקו את הדיון הציבורי בשנים האחרונות, לא מעט בזכותו של נגבי עצמו. במיוחד אוהב נגבי להיתלות בבני סמכא, משפטנים מוכרים ומוערכים בעלי תארים נכבדים, או עמיתיו העיתונאים האמיצים. את התארים טורח נגבי לציין, בכל פעם מחדש, פן נשכח שמרדכי קרמניצר הוא פרופסור, אביגדור פלדמן הוא עו"ד, ויצחק זמיר ואהרן ברק גם פרופסורים וגם שופטים.
הערכתו הרבה לתארים מביאה אותו להמציא בעצמו תארים חדשים: שמות תואר שמסונפים בעקביות למקצועו ולשמו של העושה במלאכה. כך, למשל, "הכתב-החוקר המצטיין של הארץ ברוך קרא" ולשם איזון "הכתב-החוקר המצטיין מרדכי גילת" שבמקום אחר הופך חיש קל ל"העיתונאי-החוקר המצטיין מרדכי גילת".
למרות הכבוד הרב, היחיד מסוגו, שרוחש נגבי לשועי הארץ, אין הוא בוחל בשום בן ברית שיצטרף לתוכחותיו: כשהוא מלין על סגירת תיקי פוליטיקאים, מתקף נגבי את טענותיו בציטוט מ"כתב העת של המשטרה"; כשהוא מותח ביקורת על אפליית הערבים על ידי רשויות החוק, הוא נעזר בדבריו של אריה עמית, לשעבר מפקד מחוז ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו בעזרת שיטור אלים ומפלה במיוחד. נגבי מוכן להיתלות בכל אילן, נמוך ככל שיהיה, ובלבד שנשתכנע בצדקת דבריו הנחרצים. אין בספר ולו דילמה אחת פתוחה, כזו שמשתהים עליה, מתחבטים לגביה, וגם אם מכריעים בה לבסוף לא עושים זאת מתוך ודאות גמורה, מרוצה מעצמה, שוות נפש. בכל פרשייה שמוצגת בספר ישנם רק רעים מוחלטים שצריך להוקיעם בחריפות.
נגבי מתאר חברה שבבסיסה שחיתות קשה מנשוא, שאין מענישים עליה כראוי. הוא קובל על רחמיהן של רשויות החוק, שבחולשתן מתירות מינהל לא תקין. זוהי תפיסה רווחת כיום, שאף הובילה מפלגת משפטנים להישגים נאים במערכת הבחירות האחרונה. אבל האם היא עומדת על קלקלותיה של החברה הישראלית ושל מערכת המשפט שלה? האם ישראל דומה לאיטליה, מדינה דמוקרטית למהדרין, ולה חוקה כתובה, שטובעת בים של שחיתות?
מקומו של הכיבוש המתמשך כמעט נפקד בתיאורה של סדום. בפעם הראשונה שמוזכר העניין הפלסטיני ניתן שחרורם של פלסטינים כדוגמה נוספת לשימוש פוליטי פסול בזכות החנינה של הדרג המדיני שעוקפת את ההליך המשפטי. עובדת היותם של חלק מהפלסטינים עצירים מנהליים, שמוחזקים שנים בבתי כליאה ללא שנערך להם משפט, נשמטת. רק באמצע הפרק השישי, בעמוד 170, מתפנה המחבר למעצרים המנהליים, למתקני כליאה חשאיים, ומשם - בחטף וכלאחר יד - לאפלייתם המשפטית השיטתית של פלסטינים אזרחי ישראל.
אפילו הפרק שעוסק בצבא פותח בסוגיות של רשלנות פיקודית, כאילו היה הצבא רק עוד חוליה בשרשרת הגופים המושחתים. יחידת דובדבן מוזכרת בו כמי ששכלה חייל באחד מתרגיליה, בשל תנאי אימון מפרכים במיוחד; פעולותיה בשדה הקרב אינן נידונות כלל. אבל חלקו האחרון של הפרק מוקדש לפשעי מלחמה, ובפרק שבא אחריו, האחרון, מבהיר משה נגבי את מעמדן הלא חוקי בעליל של ההתנחלויות כולן, לרבות אלה המכונות "חוקיות": "ההתנחלויות - ובעיקר הגיבוי הממלכתי והמשפטי שהן מקבלות בדיעבד, חרף לידתן בחטא - היו ועודן קריאת תיגר לא רק על הדמוקרטיה בישראל אלא גם על נורמות יסודיות של המשפט" (220).
חמישים העמודים האחרונים של הספר הם כתב אשמה נגד כל רשויות החוק, ובפרט נגד בג"ץ, שהכשירו את "שרץ ההפרה של המשפט הבינלאומי", ואף מופיעה בהם אזהרה מפני שפיטה בינלאומית עתידית "גם [של] הפרקליטים והשופטים שהבליגו על העבריינות הזאת, ואף סנגרו עליה" (223). כדאי לקרוא עמודים אלה במנותק משאר הספר, מכיוון שלא יכול להיות דיון שווה ערך בשחיתות ובפשעי מדינה. כדאי לקרוא עמודים אלה לאור שאר חלקיו של הספר, כדי להבין את מלוא הזעזוע של גדול המאמינים בחוק, במשפט, בבג"ץ כאשר הוא עומד מול ההיתר שמעניקים כל הגופים הללו לפעולות המדינה. כדאי שאת ספרו הבא יפתח משה נגבי מהמקום שבו סיים ספר זה, ויעסוק כבר בפרקו הראשון במדינה שהורגת מנהיגים פוליטיים, ולא במנהיגים פוליטיים מושחתים שמבריחים כדורי אקסטזי.