כמה וכמה מבקרי קולנוע ירדו בשצף קצף על סרטו החדש של ברטולוצ'י וטענו במקהלה שברנרדו הוא עכשיו לא הרבה יותר מאשר אשמאי זקן וחרמן. זאת מפני שהוא מספק בסרטו כמה תקריבים צפופים על אברי מין של דמויות מתחת לגיל שלושים. יצאתי לבדוק את גודל הזוועה וחזרתי עם כתב הגנה נמרץ על המאסטרו האיטלקי, שבעיני הוא עדיין אחד מאחרוני הקלאסיקונים הגדולים והחשובים של הקולנוע, ובשום אופן לא סתם קשיש מג'ונן עם מצלמה וזיקפה. מאין צצה לה הפוריטניות הקיצונית הזו בקרב הכותבים? מה יש להם, לאותם מבקרי קולנוע, שהפכו פתאום גרועים יותר מהצנזורים של הוליווד? הרי באופן פרדוקסלי טענו רוב המקטרגים שבזמנינו הפוסט- פוסטיים זו כבר לא חכמה גדולה למלא מסך בשפתיי ערווה, אשכים או פיטמה זקורה. שאלתי העיקרית אל אותם טיפוסים היא כזו: אם זה באמת לא כזה ביג דיל, מדוע אתם עושים עניין ומציינים זאת כמגרעה מרכזית כל כך?
לדעתי, בכל אופן, לעומת דעתם של כל אותם מלומדים ומומחים, "החולמים" הוא אחד האירועים היפים והמומלצים ביותר שהתחוללו בעת האחרונה על מסכינו. הסרט מתאר את מערכת היחסים הביזארית שנרקמת בין סטודנט אמריקאי וזוג תאומים צרפתים בפריז, על רקע מהפכות הסטודנטים ב-1968. שני הצעירים והצעירה, אידיאליסטיים בורגניים וחובבי קולנוע פטישיסטיים, חיים במעין עולם חושני וריאליסטי מאד שהוא בו זמנית גם מצוטט, מודע ורפלקסיבי לחלוטין. הסרט גדוש, מן הסתם, באינסוף ציטוטים ושיחות על קולנוע (זהו החלק ברשימה בו רוב המבקרים יתפארו ברשימת הציטוטים וציטוטי הציטוטים שהם זיהו בסרט למרות, שממש כמו בעניין העירום, הם יטענו במרץ שהם כלל לא מבינים מה הבמאי רוצה מהם. אני אחסוך לכם את התענוג).
אז נכון שלפעמים השעשועון הקולנועי הזה באמת מצליח לנדנד, אבל לרוב, כמו כל מה שעושה ברטולוצ'י, זה פשוט יפה בטירוף. כרגיל ניחנים צילומיו של האיטלקי באיכויות אסתטיות אלוהיות ומענגות כמו משיכות מכחול של אמן רנסנס. לכן גם העירום הבוטה הוא יפה, מפליא וחושני הרבה יותר משהוא מעורר מבוכה. על אף המחוות הרבות להיסטוריה של הקולנוע ושל האמנות הפלסטית, מצליח "החולמים" לייצר הרבה תמונות מקוריות וחד פעמיות שמעוררות חשק לצפות בהן שוב ושוב. יש פה איזשהו יופי ווינטג'י שחלף מן העולם, תענוג שאפשר למצוא רק בהיבריד המשונה הזה בין קולנוע של שנות ה-2000 לבין סרט גל חדש. יופי שקשה להרפות ממנו.
אבל חוץ מיופי יש בסרט הזה גם הרבה דברים אחרים. מורכבות, חידתיות, הומור דק ומשובח ( חזרה מודעת על קלישאות קולנועיות, שימוש מגחיך בוויס אובר, סצינה דרמטית אחת שמתרחשת כולה כששפתיו של הגיבור מרוחות במשחת שיניים), אמירות אנטי-מרקסיסטיות נוקבות ודיונים פסיכולוגיסטים על תפקידו של המרד בסמכות ההורית בחיים האישיים, המקצועיים והפוליטיים.
כל אלה מהווים ניתוח של רוח המהפכה החברתית והמינית של 68', ועם זאת אין ספק שהם חיים, בועטים ורלוונטיים גם היום, ואולי במיוחד היום. כדי לשים לב אל כל אלה יש להשאיר את הדעות הקדומות בבית, לא לאבד את הראש בגלל כמה אברי רבייה משולחי רסן, להתרווח על הכיסא בנחת ופשוט להנות.