איזו מילה הולמת את הלא-אנושי?

"חרפות וגידופים" (עם עובד) הוא ספר שנקרא בנשימה עצורה. לא זו השמורה למותחנים רבים, בהם חידה אחת מניעה את סקרנותו של הקורא, ומחפה על השעמום הרב שנוסכות כל איכויותיו האחרות של הספר. בספר שכתבה אמלי נותומב, המתח איננו מיתרגם לקריאה מרפרפת ומהירה, כזו שלחוצה לגלות סוד אחד גדול, שתמיד ייחשף לבסוף. כאן, המתח יוצר השתהות אחוזת פליאה. "חרפות וגידופים" מציב את הספרות כחוויה של תדהמה שאיננה שוככת.

מרצה ללשונות קלאסיות יוצא לגמלאות וביחד עם אשתו, אותה פגש בגיל שש ומאז לא נפרדו דרכיהם, מחליט לעזוב את העיר ולעבור לכפר שכוח אל. שם, מבודדים לחלוטין, מנותקים מכל קשר אנושי זולת זה שביניהם, הם מתכוונים להעביר את שנות חייהם האחרונות, בשלווה שאין שניה לה. אלא ששכנם החדש מגיע יום אחד לבקרם, ומה שנדמה כביקור נימוסים סר-טעם ומלא מבוכה, הופך לטקס שחוזר על עצמו במדויק יום אחר יום: בשעה ארבע הוא דופק על דלתם, נכנס, שותה קפה, ובשעה שש בדיוק הוא יוצא את ביתם. בין לבין, הוא שותק. על שאלותיהם הוא עונה בקצרה, לרוב במילת שלילה אחת. אותם הוא לא שואל דבר.

אורח החיים המיוחל של בני הזוג מתערער. השכן כופה עצמו עליהם, ואז מטיל עליהם שעמום, שמתגלגל לחוסר נוחות, למבוכה, למתח אדיר, לייאוש. וכל אלה, ללא כל הסבר. מדוע הוא שב ופוקד את ביתם? האם הוא נהנה או סובל? האם הוא בא מתוך חובה בלתי מחוורת, מצוקה חסרת גבולות, גורל משותף או כחלק ממסע התעללות אכזרי? מהם רצונותיו, תחושותיו, מחשבותיו של האיש הכבד והקפוץ שכמעט ואיננו פוצה את פיו? "חרפות וגידופים" הוא מחול שדים פרשני שמנסה להתחקות אחר קווי האופי והמניעים של דמות אטומה, בלתי מתפענחת, לא מתמסרת; והקוראים נקראים לצאת גם הם ולחולל, לנסות שוב ושוב לחרוץ תווים של משמעות בפניו החתומים של השכן: ברגע אחד, שתיקתו של האורח הישוב על הספה היא אות לשיממון ולהיטמטמות אליהם חיי הכפר יכולים להוביל. ברגע העוקב, זוהי שתיקה הולכת ונמשכת של משורר, שהגיע, לאחר מאמצים רבים, אל העדנה הרוחנית, המסופקת לגמרי. כך או כך, השתיקה היא מעין טוטם שהקורא חג סביבו בלי הרף, מובלעת זרה שהולכת ומתרחבת ככל שהקורא צר עליה בפרשנותו.

ערב אחד נעתר השכן, רופא במקצועו, לתחינתם של בני הזוג ומביא את אשתו הסודית לביתם. עם הופעתה, שניהם נחרדים: "[היא] היתה משהו שעל גבול האנושי…. [ש]התפיחה הזאת נקראת ברנדט ברנדרן. בעצם, לא: המילה תפיחה אינה הולמת. משמניה היו חלקים ולבנים מכדי לעורר מחשבה על לבלוב. כיסית. הדבר הזה היה כיסית. חוה נבראה מצלעו של אדם. מרת ברנדרן צמחה מן הסתם כגידול בבטנו של מעננו" (עמוד 70). הגבול של האנושי נגזר לעולם מהגבול של הלשוני: איזו מילה, שואל הדובר, 'הולמת' את הלא-אנושי? אולי רק שמה של אשת השכן - כמו גופה שלא נפרד לאיברים, גם הוא עיסה בלתי מובחנת, גוש אמורפי של אותיות חוזרות: ברנדט ברנדרן. חזרתו הכפייתית והקצובה של השכן אל בית הזוג הופכת לחזרה שבה מתכנסים הגוף והשם אל עצמם: כיסית. ההשוואה בין אשת השכן לחווה, מאירה באירוניה את קיומה הנצחי של האישה כגידול של גבר: בעוד הוא חוזר על שתיקותיו, היא חוזרת בשמה. כרופא הוא אוסר עליה להפריז באכילה, ורק באשר הוא יימוג על דיוקו ואיסוריו, היא תנחל עונג במלוא הוויתה: באכילתה ובשנתה. יחסם של בני הזוג אליה – ובמשתמע, אופן כתיבתם על-ידי הסופרת – מרגש, מכיוון שבניגוד לדרישה האמפאטית המקובלת, הם נמנעים מכל ניסיון להשיב למוטב ולמוכר את מי שחרגה מן האנושי ושורה במחוזות – אולי, כיצד ניתן לדעת? – טובים יותר.

"חרפות וגידופים" איננו מאפשר מהלך פשוט של דחייה או הזדהות: השכן מגן על אשתו בעוד הוא כולא אותה בביתם. היא זרה לנו, אך קרובה למאוויינו הכמוסים. אפילו האידיליה של הזוג מתפרקת. סבך פעולותיהם הנואשות כורך את קיומם בזה של שכניהם, עד שאלה מופיעים בחייהם המתפוררים כפנטזיה מפחידה אך לפרקים גם מעוררת תקווה: בבקשם את הרוגע המוחלט, השניים תרים אחר מוצא של חיים. וחיים הם ההשתנות שבחזרה. מדיווחים שמגיעים מצרפת עולה כי אמלי נותומב היא הדבר החם היום בספרות הצרפתית. ובדין. והלוואי שגם אצלנו.