לזויה צ'רקסקי יש חשבון פתוח עם עולם האמנות. עם הברברת ועם השטחיות, עם דלות החומר ועם העובדה שכאמנית יוצרת אין לך סיכוי לגמור את החודש. ואולם, "נשף הקורבנות", תערוכתה המדוברת בגלריה רוזנפלד הדיזנגופית, משאירה חותם של התחלה וסוף בלי האמצע.
"נשף הקורבנות" היא תערוכה בעלת מימד פוליטי וחברתי מובהק. שמה לקוח מן המהפכה הצרפתית, אז החלו אנשי האצולה לחגוג את העובדה שהם עדיין בחיים, למרות שראשי קרוביהם נערפו בגיליוטינה. אצל צ'רקסקי הקורבנות הפעם הן עשר בובות, הניצבות בחדר אחד. כל אחת מהן מייצגת משרד ממשלתי אחר: משרד החינוך, העבודה, הביטחון, המדע ועוד. ראשיהן הגדולים והמבהיקים נטועים על גוף צנום ומעורר רחמים, כאשר בגופן הילדותי נערכים ניסויים מניסויים שונים: לקורבן משרד החינוך תקוע עיפרון בעכוזה החשוף, קורבן משרד האוצר נראית כמי שחטפו אותה בסרט מאפיה משנות השלושים. מגדילה לעשות קורבן משרד התרבות, שעיניה קשורות בסרט משי שחור, גופה כבול כולו והיא מחרבנת מרוב פחד.
בובותיה של צ'רקסקי קופצות על חבל, שקצהו האחד מאותת "חרדה" והשני עונה לו "עזוב אותך משטויות". לעתים נראות הבובות כאילו הן מבקשות שיצלמו אותן לסרט אנימציה קינקי, כדי שיוכלו לצווח ולפטפט כאוות נפשן. אלא מאי, צ'רקסקי פשוט לא מצליחה להעביר את הגרוטסקה המתבקשת. זה קורה מפני שצ'רקסקי היא אלופת היופי המוקפד. הדם יפה, הכבלים יפים, אפילו האכזריות יפה. בגדי הבובות - שעוצבו על ידי מעצבת האופנה הלנה בלאונשטיין - כל כך מקסימים, עד שהם עושים רושם של כזה-כאילו במבטא צפונבוני. העין הישראלית, שלא ראתה הקפדה כזו על עבודת אמנות מאז תערוכתו האחרונה של רועי רוזן, תוהה האם באמת אלינו מתייחסת התערוכה? הרי עוד היום יקנה את העבודות אספן אמנות ידוע-שם והן יוצגו בחללים גדולים וראויים, כי זו עבודה שלא יכולה לסבול חלל אלטרנטיבי, רחמנא ליצלן.
מימד נוסף שמופיע בתערוכה הוא המימד הכלכלי. צ'רקסקי הציבה בחלון הראווה של הגלריה חולצות טריקו מודפסות, ספלים ושאר אביזרים המיועדים למכירה לקהל הרחב. הדימויים המודפסים על החולצות והספלים נוגעים גם הם לתערוכה, וכך יכול כל אחד לשאת עמו קצת ממנה כשהוא הולך ברחוב. הבחירה בהצבת חלון כזה נחמדה, ולא יותר. כשקורבנות משרד העבודה חיים בקרטונים ברחוב, מי רוצה לקנות ספל מעוצב לעילא באיזו גלריה תל-אביבית?
בכל מקרה, שווה לרדת אל מרתף הגלריה כדי להתענג על "קולקציית היודאיקה", דפים מהגדה מאויירת שעיצבה האמנית לתערוכה קודמת. דמות היהודי הנודד, המוצגת כציפור שחורה בעלת ראש של יהודי חרדי, מרחפת מעל טקסט שחור ומוזהב, שנראה כאילו כתב אותו סופר סת"ם: לצידה מוצגים איורים שחלקם לקוחים, כביכול, מתוכנית הלימודים של הבאוהאוס, בית הספר לעיצוב ולאמנות מודרניים בהא הידיעה. בעבודה הזאת בוחנת צ'רקסקי את הקשרים המרתקים אותה כל כך בין יהדות ומסורת, גלות ומודרנה, דימוי כתוב ודימוי מאוייר. משום מה, משלימה הקולקציה המאויירת את הקולקציה התפורה למעלה. אולי במפגש הדרכים הזה תמצא צ'רקסקי את האמצע שלה: או אז, איזה סיפור מופלא יהיה לה לספר.
לפחות היא לא קורבן בצלאל
4.5.2004 / 13:08