ההחלטה להוציא את "מכיוון היער", סרט דוקומנטרי על השואה, להקרנות מסחריות היא מאוד לא קונבנציונלית ואף תמוהה מבחינה כלכלית. המחשבה על זוג צעירים הלומי מציאות ישראלית המבקשים לעצמם מנוחה באולם הקולנוע הממוזג ובוחרים דווקא "בחדש הזה על השואה" נראית קיקיונית ממש. הלא אנחנו ממהרים להתמסר בלאומיות מתבקשת ליום השואה על שלל טקסיו, אך נראה כי ככל שהדור הולך ופוחת כך אנו ממעטים לזכור ולנבור בהשלכות ובמשמעויות הרחבות יותר של מה שאירע ליהודים.
"מכיוון היער" עוסק בגיא ההריגה שניהלו הנאצים ביער הסמוך לכפר פונר, ומבוסס על יומנו של עיתונאי פולני, תושב הכפר, שתיעד את המתרחש מטרים ספורים מביתו. היומן, שנכתב על פיסות נייר שהוחבאו בבקבוקי לימונדה ריקים, התגלה וחשף דיווח כמעט לאקוני של הזוועות שהתרחשו בין העצים על האדמה הקפואה. יוצרי הסרט, לימור פנחסוב וירון כפתורי בן יוסף, מבקשים להרכיב גוף ופנים למילים הקרות של היומן והתוצאה, כמתבקש, מזעזעת.
סיפורם של תושבי פונר של תחילת המאה ה-21 הוא הסיפור האמיתי שעומד במרכז הסרט. אותם אנשים שמתגוררים על אדמה ספוגה בדם, עושים קניות במכולת, הולכים לעבודה ומקיימים שגרת חיים מקפיאה בשתיקתה. הסרט מגולל את סיפורם של אלה ששמעו וידעו ושתקו, של בניהם שהתבגרו בצל הזוועה החרישית ושל אותם יהודים בעלי ניסים ששרדו. תושבי הכפר נחשפים באדישותם המחרידה, המהדהדת לאדישותם של תושבי ישראל לפשעים שמתבצעים בשם אידאולוגיה לאומנית מעבר לפינה.
הסרט חושף את יכולת ההדחקה של בני האדם בהתגלמותה המאיימת ביותר. האדישות של תושבי פונר, המלווה בשקט הפנימי והזועק שמלווה את הסרט, היא בלתי נתפשת. אחד מתושבי הוותיקים מספר שמעולם לא הביא ילדים לעולם ואין בכוונתו לעשות כן כיוון שהם רק מביאים צרות. הצהרה זו באה מפיו של אדם שמעבר לכל ספק אינו מעוניין בדור המשך, ולמה שירצה. הבגדים שאולצו הנידונים למוות לפשוט רגע לפני הקטל, שימשו כפרנסה צדדית עבור תושבי הכפר הרעבים ואלה שמתגאים היום בכך שלא לקחו חלק בביזה אחראים בשתיקתם באותה מידה.
גדולתו של הסרט היא בשני אלמנטים: הזווית המקורית ממנה יוצאים היוצרים אל נושא שחובה לטפל בו ופושות בו קלישאות, ואיפוקו של הסרט שלא מספק רגעים מלודרמטים אופייניים. למרות זאת, הרגעים העוצמתיים ביותר הם עדיין סיפוריהם של הניצולים. זקנים וזקנות שקולם נשנק בבכי כשהם מתארים כיצד מצאו את עצמם בחיים בתוך הר הגופות שהקימו הנאצים בנחישות.
קשה לצפות ב"מכיוון היער" מבלי לחשוב על הסכסוך הישראלי פלסטיני ועל חוסר המודעות של החברה הישראלית למתרחש מתחת לאפה. נשים הרות שמאבדות את ילדיהן במחסומים, ילדים לא חמושים שנהרגים מירי כוחות צה"ל, רעב, עוני ואלימות שלא תגידו לא ידענו. יותר מש"מכיוון היער" הוא סרט על השואה, הוא סרט על אדישות בני האדם, על הרוע שבהם ועל המחסום הפסיכולוגי שכופה עליהם שתיקה דווקא כשאסור לשתוק.