ערוץ החיים הטובים מקבל הרבה מאוד נקודות קרדיט דווקא מהפער בין הכותרת שלו לתוכנו. לנוכח הביטוי "החיים הטובים" אפשר לדמיין סוג של ערוץ E! משודרג שעוסק בסגנון חיים של יאפים מוצלחים ויפים. כל זה בהחלט קיים, אבל נדחק במידה רבה על ידי סרטונים דוקומנטריים ופסבדו דוקומנטריים על מאחורי הקלעים של הנודלס והפנג שווי.
כמו מוזיקת אמביינט, כך גם החיים הטובים הוא בחירה מוצלחת למדי לשים ברקע ולא ממש להסתכל. יש בו משהו נינוח, צבעוני, נונשלנטי ולפרקים גם משעמם. מצד שני, אפשר להעריך את העובדה שבהעדר דרמות אמיתיות, הוא נמנע מלייצר דרמות אינסטנט מופרכות בעזרת מוזיקה מתגברת, או קריינות חיים הכטית, לא כולל שאן ריצ'רדס, ג'ינג'ית קנדית שמסתובבת ברחבי המזרח בתוכנית "מטעמים מאסיה" וצווחת סופרלטיבים משתפכים ואינסופיים על פלפלים ואגוזי קוקוס ("תראו כמה צהוב זה", מתפעלת שאן פעמיים ממקבץ בננות על רקע פרצופו הנבוך של שף מקומי).
הערוץ מלמדנו שהתפנוקים האמיתיים נמצאים עמוק במזרח (ואין הכוונה פה ליום עבודה של דולר וחצי). את היום הטוב הקלאסי פותח סשן יוגה ומהר מאוד אנו מגיעים לעניין חשוב ומרכזי הרבה יותר בחיים: אוכל. גם בתחום הזה יש העדפה למאכלים אקזוטיים שמיטיבים לעבור מסך.
הכוכבים האמיתיים במתחם "החיים הטובים" הם השפים - כל אחד טיפוס אקסצנטרי ובולט בפני עצמו. ג'פרי נתן, למשל, השף של המטבח היהודי החדש, גוץ בריטי מכוער, סקסי בטירוף ובעל כריזמה מופלאה, המוקף בשיקסות כוסיות שאוהבות את זה כשר, הוא אחד שיגרום לאנטישמי הגדול ביותר להתנגד לתוכנית ההתנתקות. גם השפים הגויים בסדר, הם נוהגים לטייל ברחבי העולם האקזוטי ולעשות שוק בלי גיל חובב (ולמזלנו בלבוש מלא).
ז'אנר בולט בקרב המבשלים חובקי העולם הוא בישול בשטח בשלל תנוחות ולוקיישנים (מומלץ: על קאנו בתאילנד). כאן מתחיל הפן הדוקומנטרי של "החיים", עם או בלי מתכון בסוף. אם תרצו להתאמץ, אפשר למצוא כמה סממני אוריינטליזם בייצוג הנופים והאנשים הצבעוניים המרצדים על המסך (מצחיק במיוחד לשמוע את הקריין האמריקאי בתוכנית על איזראל טוען כי בארץ ים תיכונית זו ערכי המשפחה עדיין לא התפרקו ואחוז הגירושים קטן). למרות זאת, ובאופן יחסי לז'אנר, אפשר בהחלט להתפעל מזמן המסך הרב שניתן למקומיים בכל ארץ וארץ. נכון שהמנחים והכוכבים האמיתיים הם עדיין מערביים עם עין אנתרופולוגית, אך גם בעלי רצון סביר להכיר את התושבים קצת מעבר לרמת מתכוני הסרטנים המוקפצים שלהם. כך, למשל, שאן ריצ'רדס, מיודעתנו מלמעלה, פוקדת בית מלאכה מסורתי לריקוע נחושת בליווי מקומית. השתיים מתנסות במלאכה הפרולטרית, ומיד כשריצ'רדס מתחילה להעיר משהו על כמה זה קשה, קוטעת אותה בת הלוויה המלוכסנת ושוברת את הפאסון האותנטי בפרץ תלונות על העבודה הבלתי אפשרית והמוזרה הזאת. "אני כבר מתה לחזור למשרד הממוזג שלי", היא מסכמת.
כחלק מחוויית הבישול והמודעות העצמית אנו נחשפים לעתים לתהליך קניית המצרכים או לטרנד החדש: קטיף ודיג ישר מן הטבע (מה שמצייר את חוויית החיים הטובים כמשהו בראשיתי, נגיש לכל ולא מסחרי). הערוץ בהחלט מנסה לקרוץ גם לתרמילאים ולא רק לאלפיון העליון וכך מרכך את הסאב טקסט הקפיטליסטי שכורך חיים טובים במזומנים זורמים. הקדימונים המקוממים שזועקים "פשוט תרשו לעצמכם" נראים כעת מחוברים קצת יותר להצעות ההגשה על המסך.
לצד ההדוניזם לכל שמבטיח הערוץ, הוא גם מספק לשונאיו צידוק אידיאולוגי סקסי להתמיד בשנאתם. שלל תוכניות הניו אייג', ובראשן "המהפכה שלי" (שעוסקת באינדיבידואל ולא חלילה במצב הפרולטריון) יכולות לספק תחמושת לגדי טאוב יותר מכל "באדולינה". גם קפיטליזם מחוץ לארון לא חסר. תוכנית הדגל של הז'אנר הזה היא "שילה בריג'ס מעצבת", המציגה את הבתים של טובי היאפים בניו יורק. שילה גרה, איך לא, בבית קולוניאלי מהודר שהוא הוא השיא של התוכנית. לחסרי האמצעים היא מציעה "מותרות פשוטים", שאף מתומחרים בצדי המסך. בין זה לבין מומחה ההישרדות שמבשל שבלולים באלסקה אין שום קשר מלבד שעת השידור העוקבת באותו ערוץ. אלה לא אותם חיים.