סוף העולם, זהו סוף העולם

עולם הנוסטלגיה משנה כבר כמה שנים את פניו. מרגע שחזרו שנות השבעים והשמונים, והתברר שבעצם לא הרבה השתנה מאז, הפך העיסוק בעבר, לפחות בתחום מוזיקת הפופ, לסוג של הווה מתמשך. זו בעצם אינה נוסטלגיה, אלא סטגנציה, שימור הקיים לאורך זמן. וכך במציאות התרבותית של ימינו, להקות כמו אבבא או קווין, הן לא שמות מהעבר אלא להקות הווה, חיות וקיימות.

שתי הלהקות האלה הן כוכבות מחזמר מצליח שמורכב ממיטב להיטיהן. בשני המקרים יש במרכז סיפור נבוב וסתמי שעליו מולבשים בזה אחר זה מיטב הלהיטים המוכרים רק כדי שתהיה סיבה לשמוח. וכך יוצא שצעירים, שמצטרפים רק עכשיו למעגל המאזינים למוזיקה, בטוחים שהשירים האלה הם מוזיקה עכשווית, חדשה, קיימת. (נכון ילדים, בדיוק כמו שאצלנו צביקה פיק). חברות התקליטים הגדולות מבינות היטב את הפוטנציאל המסחרי של הדבר הזה ומפעילות לחצים גדולים, הכוללים הבטחות כספיות נאות, כדי לנסות ולהחזיר את הגופים האלה לחיים. אלא שפרדי מרקיורי, נעבאך, כבר לא יכול לחזור וחברי להקת אבבא מסרבים בעיקשות סוניה פרסית לציית לחוקים ולהביא אותה בקאמבק.

בתוך המציאות הזאת, דיסק חדש של אגנטה פלסקוג הופך למוצר שהעיניים בכל העולם נשואות אליו בציפייה עצומה. הנה, אחרי כל כך הרבה שנים, סוף סוף שיר חדש של משהו שדומה לאבבא, עם קול הפעמונים המזוהה כל כך, כולל המבטא המעוגל באנגלית. מעטים זוכרים כמובן כי אחרי הפירוק של להקת אבבא הוציאו אגנטה ופרידה כמה אלבומי סולו כושלים שלאיש לא היה בהם חפץ. פרידה הוציאה רק תקליט אחד רציני, אותו הפיק פיל קולינס, וחשובים כמו בריאן פרי תרמו לו שירים. אצל אגנטה הפיקו אריק סטוארט מהצמד 10 סי.סי ואחריו פיטר קטרה לשעבר מלהקת שיקאגו, ושירים נתרמו בין השאר על ידי ג'סטין הייוארד מהמודי בלוז וג'ף לין.

התקליטים ההם נולדו לתוך עולם שבו נחשבה להקת אבבא למשהו שאבד עליו הכלח, כמו שאמרו פעם. התקליטים כשלו, וגם הקמבק של להקת האם, לא העניק להם חיים חדשים. יתכן שהתסרוקות המצחיקות שהבנות לבשו שם על העטיפות עדין אינן בשלות לחזרה מסודרת. כל זה כאמור העלה את רף הציפיות לקראת יציאתו של "My Colouring Book", שכלל גם את השאלה המתבקשת כיצד נראית עכשיו אגנטה, אחרי שנרצחה על ידי נושאי המגבעת, ואחרי עשרים שנה שבהן אכלה בנחת סנדביצ'ים בחצר טירתה, אי שם בערבות הקרח של שבדיה?

אגנטה כנראה לא פראירית והיא מצאה דרך להתגבר על הדרמה. האלבום החדש שלה הוא בעצם דיסק קאברים, גירסאות כיסוי לשירי פופ משנות השישים. על פניו זה נשמע זוועה. מי צריך עוד קאברים בעולם הזה? ולמה בכלל שיהיה חשק עכשיו לשמוע עוד פעם שירים משומשים? אגנטה שהיתה ילדה חייכנית עם חלום גדול בימי הזוהר של זמרות כמו דסטי ספרינגפילד וסנדי שואו, החליטה לעשות מחוה לזמרות שעליהן גדלה, אבל לא מחווה נובורישית. היא נברה בתקליטיות וחזרה עם 13 שירים, שחלקם הגדול מוכרים למעטים.

בלדות זנוחות של זמרות כקוני פרנסיס וסילה בלק, שמעטים בכלל זוכרים את קיומן, ולא להיטים שמתמחזרים מידי שנתיים באוסף חדש של נשים מהסיקסטיז. רק לשם דוגמא באוסף המצליח "נשים שישים" שהוציאה הליקון, יש רק שיר אחד שמצטלב עם הבחירות של אגנטה, וגם הוא אמנם להיט מוכר, "The End Of The World", אבל של זמרת שכוחה לחלוטין בשם סקיטר דיוויס. אגנטה גם בחרה בחוכמה לעטוף את כל השירים בעיבודים תזמורתיים מלאים כינורות ואורקסטרה גדולה. התוצאה היא דיסק מפתיע, רגוע מאוד, קלאסי כמעט. הוא משחזר את הפופ הנשי של שנות השישים באופן שכמעט קשה להאמין שעוד אפשר.

קחו לדוגמא את השיר הראשון, זה שעל שמו נקרא האלבום כולו. במקור זה להיט נשכח של דסטי ספרינגפילד, כזה שבאוספים האחרונים שלה, כבר נופה ונזרק לפח. פלסקוג לא נבהלה מכך שהשיר הזה הוא בלדה איטית, קטנה, נטולת הוק פזמוני, שבנויה בעיקר על צבע הקול המופלא של ספרינגפילד. באלגנטיות נורדית קרירה, הפכה אותה פלסקוג לבלדה שכאילו נכתבה על ידי בני וביורן בימים הטובים. תחילת השיר עם קולות הפעמונים מזכירה משהו טוב של אבבא. אבל מיד אחר כך, במקום שיר להיטי תקיף, מגיעה הבלדה הזאת שמאפשרת לפלסקוג למתוח את מיתרי הקול ולהזכיר כמה יפה היא שרה.
בהמשך יש כמה שירים מוכרים, למשל "Sealed With A Kiss" שפלסקוג מצליחה לצאת ממנו בשלום, ולהיטים פחות מוכרים (כאלה שמנגינתם מוכרת לרבים, אבל כלב לא יודע איך קוראים להם) כמו "When You Walk In The Room", במקור של ג'קי דה שנון שאיתם זה כבר יותר קל להצטיין מחדש.
זה יוצא דיסק קולי לגמרי. יפה ומתוק. אם כי ברור שבמקומות שהם נובו-קוליים, לא ישימו לב ויבטלו את הדיסק הזה, כאילו הוא משהו זקן ומיושן. אני מניח שחלק גדול ממיליוני האנשים שחולמים לקנות לעצמם השבוע עוד פעם את הדיסק האהוב "אבבא-גולד", לא יצליחו להתחבר. אבל מי שיצליח, מה זה ירוויח.

זו באמת שאלה יחסית מעניינת: האם שמה של פלסקוג והגעגועים לאבבא, יספיקו כדי שמיליונים יצאו איתה להרפתקה החדשה – ישנה. הסינגל הראשון מתוך הדיסק, במקור של קוני פרנסיס, הוא שיר קלאסי לגמרי, אבל לא בטוח שהוא צ'יזי מספיק בשביל צרכני פופ חדשים.

בכל מקרה עם הבלונד של אגנתה אין שום בעייה. האוויר הצפוני והמים הקרים שמרו עליה כדי שתיראה כאילו לא עבר הרבה זמן. היא עדיין יפה וחייכנית כדודה חביבה ונעימת סבר (ביננו, הרי היא הייתה קצת דודתית גם בזמן אמת). היא בטח לא נראית יותר מבוגרת מוייברז כמו מדונה או סלין דיון. וממילא קליפים ותמונות מקובל לרטש למוות.

אם שמתם לב וגם אם לא, מגיע עכשיו לארץ באופן רישמי ומסודר אחד הדיסקים הכי יפים שמסתובבים בעולם בשנים האחרונות. זהו תקליט הבכורה של דמיאן רייס שנקרא בשם הסתום "O". רייס הוא אירי. הוא הוציא את הדיסק בעזרתו של דיוויד ארנולד לפני יותר שנתיים ומיד זכה להצלחה עצומה בארץ מולדתו. עברו כמה חודשים ואז גם האנגלים שמו לב אליו. הוא הוכתר בתור התשובה החדשה לדיוויד גרי, אם כי הצימוד הזה הוא לא ממש מחמיא. גרי הרבה יותר שמנוני מרייס. בכל מקרה זה לא עזר לו הרבה והדיסק שלו נשאר לשנה ארוכה סוד כמוס של מבקרי מוזיקה.

רק אחרי שנתן כמה הופעות שהפילו את עיתונות המוזיקה האנגלית התחילו לדחוף אותו שם בתקשורת ומאז הדיסק שלו מוכר באופן סדיר, כמויות סבירות. גם באמריקה החלה התענינות. הוא קיבל שם בשנה שעברה את פרס האינדי החשוב ביותר, ויצא למסע הופעות שבו נמכרו כל הכרטיסים.

רייס הוא מסוג היוצרים האישים המתבכיינים אלי גיטרה חשמלית. אבל שלא כמו הרבה אחרים, הוא מריר, קשה ואינו מתחנף אל המאזין עם שירים שקל לזמזם. השיר הסוגר את אלבום הבכורה נקרא "Eskimo" ואורכו 15 דקות, שוות ביותר. עכשיו כאמור הדיסק הזה מונח בכל חנות תקליטים הקרובה לביתכם, כולל עטיפה בצורת ספר הכוללת ציורים שרייס עצמו צייר. אני מנדנד עליו כבר שנתיים. עכשיו תורכם.