קחו את "החיים על פי אגפא". הוציאו ממנו את העלילה, הדיאלוגים והדם, הוסיפו צילומים מרהיבים, השמיעו מעט מהסימפוניה התשיעית של בטהובן כמחווה לתפוז המכני, והרי לכם "אלפנט" - סרטו החדש והמתוקשר של גאס ואן סאנט. אלמלא הזכייה היוקרתית בפרס דקל הזהב, אפשר היה לפטור אותו כסרט נוסף (ולכן מיותר), המבוסס על הטבח בתיכון קולומביין. אלא שהביקורות מהללות, ולא נותר אלא להזהיר את הציבור מפני אחד הסרטים היומרניים, המייגעים והמניפולטיבים שעלו לאחרונה על המסך הגדול.
אם לשפוט על פי איכות הצילומים, ואן סאנט מתפעל מחיי קהילת ילדי התיכון עד כדי סגידה. מי שניחן בעין סבלנית ייהנה בוודאי מהצילום המדמה מעקב אחר הגיבורים, כמו היו נתונים תחת כוונת של רובה. האחרים יקללו בשקט את המניירה המייגעת שמנסה לחפות על חוסר תוכן, משום שכל היופי הזה מבוזבז על סצנות סתמיות וארוכות מדי, שמתרחשות לרוב במסדרונות בית הספר. אחת מהן חוזרת על עצמה לפחות שלוש פעמים.
חייהם של התיכוניסטים מעולם לא נראו טלנובליסטים יותר מאשר ב"אלפנט". הבנות, גם הפריחות הצפונבוניות וגם הספרנית המכוערת, שטחיות וטרודות בעיקר בהכחשה סיזיפית של גופן. גם הבנים אינם מורכבים יותר מנייר צלופן. נער שמציל כל דבר שהוא נתקל בו (הסיפתח הוא אביו השיכור), צלם יהיר אך מבטיח שמתלהב מדי מפאנקיסטים, חתיך הורס שאוחז בחברה וכמובן ישנו גם הלוזר שמחליט לדפוק את המסיבה ולרסס את כולם ברובה שרכש באינטרנט.
אריק, הילד הדחוי שהופך לרוצח המונים, הוא הדמות היחידה שזוכה ליחס עמוק יחסית. אנחנו מתוודעים אליו לראשונה כשהוא מוחה מפרצופו את שאריות המזון שהטיחו בו הנערים המקובלים. לא רק שאין בליבו של ואן סאנט כל חמלה כלפי החוליה החברתית החלשה, הוא אף מביא את הצופה להזדהות מוחלטת שמצדיקה דווקא את התעללותם של החזקים והמרושעים שהוגדרו כמצליחנים, תוך שימוש במיטב הקלישאות הנבובות שאמורות להזהיר אותנו מעולמו המעוות של המפסידן.
כמו בין-לאדן, שהפך למקור הרוע המאיים על האומה האמריקאית, כך גם אריק זוכה לתהליך דמוניזציה שלא מותיר בו שמץ של חיוביות מעוררת אמפתיה. לא רק שהוא כישלון בנגינה על פסנתר (!!!), יש לו חבר משועמם שנוהג לירות באנשים במשחק מחשב ושניהם ביחד חובבים סרטים היסטורים על המפלגה הנאצית. הדרך אל הרצח ההמוני מעולם לא נראתה טבעית יותר.
בניגוד לסרטי תעמולה לגיטימיים נוסח לני ריפנשטל, אליהם מגיע הצופה עם הכנה נפשית מסויימת, "אלפנט" הוא סרט תעמולה אמריקאי מהזן הערמומי ביותר, כזה שמוסר ההשכל הפשטני שלו מסתנן לתודעתו של הצופה במסווה של סרט איכות אמנותי. למרות ההכחשות, מדובר בסרט פסיכולוגיסטי המבוסס על עולם הערכים הדיכוטומי של סופרמן: העולם שייך לטובים, כלומר לווינרים. הלוזרים המפלצתיים משוללי זכות קיום.