נראה שאף אחד ביוניברסל לא ממש התרגש מהכישלון הקולוסלי של "הענק". סטיבן סומרס, יוצר סדרת סרטי "המומיה", קיבל 150 מיליון דולר כדי לספק לאולפנים שובר קופות לפי היגיון פשוט: בואו ניקח את כל המפלצות הכי מפחידות מסרטי יוניברסל הקלאסיים (דרקולה, פרנקשטיין, איש הזאב, מיסטר הייד), נשים מולן גיבור אחד שלא יכול להפסיד (ואן הלסינג), נערבב את הכל עם אפקטים מטורפים, מוזיקה אפלה, כמה בדיחות וכוסית אחת - ונקבל להיט קיצי מחמם כיס. רגע אחרי שעלה הסרט כבר התחילו לדבר על "ואן הלסינג 2", סדרת טלוויזיה "ואן הלסינג" נמצאת בשלבי הפקה, ומשחקי מחשב "ואן הלסינג" רצים חזק בשוק. אז למה לטרוח ליצור משהו חדש כשמיקס של חומרים ישנים מוכיח את עצמו ככל כך רווחי?
כמו במומיות, גם ב"ואן הלסינג" עמל צוות של עשרות אנימטורים על אפקטים מיוחדים, והם אכן נראים בסרט טוב יותר מכל סרט אחר: איש הזאב הופך לבן אדם, הבן אדם הופך בחזרה לאיש הזאב, דרקולה הופך לערפד ענק, ד"ר ג'קיל הופך למיסטר הייד. אפילו ואן הלסינג הופך למשהו. חבל רק שכל המטמורפוזות האלה לא הופכות את הסרט ליצירה טובה.
הבעייתיות מתחילה וממשיכה בחוסר מיקוד ז'אנריסטי. אתרי הסרטים מגדירים את "ואן הלסינג" כסרט פעולה/ מתח/אימה/מדע בדיוני/הרפתקאות דבר שנשמע מבטיח אבל לא מקיים. אקלקטיות ז'אנריסטית שמקורה בדחף ההוליוודי להכיל את הכל באחד, טיבה להזניח את אבני היסוד של הז'אנר ולהתפזר למחוזות לא רצויים (ראו "פרדי נגד ג'ייסון", "ג'נטלמנים מובחרים"). אימה ומדע בדיוני הם ז'אנרים הנושקים זה לזה, אך מוגדרים היטב כשלעצמם: סרטי אימה חותרים לעורר את רגש האימה הקולקטיבי הלא מודע שלנו; סרטי מדע בדיוני מתייחסים לפחד המודע מפני ההתפתחות האנושית בתחומי המדע, שעלולה לצאת משליטה ולהביא לחורבן. "ואן הלסינג" אינו מתלבש על אף אחת מההגדרות הז'אנריות האלה משום שהוא אינו מתייחס באופן יסודי לשום פחד - לא לחורבן ולא לפחדים מודחקים - אלא רק גונב מאפיינים ויזואליים (מעבדות משוכללות, ברקים ורעמים) ומאפיינים רעיוניים (סמלי דת למשל), וכל אלה רק מקשטים תסריט אקשן מועשר. לכן הרהוריו של ואן הלסינג באשר למוצאו וגורלו - לכאורה בעייתו של הגיבור - הם שטחיים ותפלים, וכך גם הפתרון התסריטאי המטופש שנמצא לבעיה (אחסוך מכם את הזוועה).
גם בכל מה שקשור לקטגוריית סרט מתח, "ואן הלסינג" נכשל. כדי להתיישב ברובריקה הזאת, הסרט חייב להיות, אעפס, מותח. אבל לקהל הצופים אין ספק ולו לרגע אחד שואן הלסינג, צייד הערפדים המיתולוגי, ינצח גם הפעם, כי הרעים פשוט לא רעים מספיק. קחו למשל את דרקולה, שאותו מגלם ריצ'רד רוקסבורו ("מולאן רוז"). אם גארי אולדמן כרוזן דרקולה (בסרט של קופולה) נתן הרגשה שלגיבור אין שום סיכוי ויכולת לגבור עליו, וכמו בלה לאגוסי הרבה לפניו, גרם לך להתחפר בכיסא בכל פעם שצייץ איזו פקודה ערפדית, רוקסבורו דווקא לא מפריע את נוחותו של הצופה, כי משום מה הוא מתעקש לשחק את בנו של השטן באופן חביב במיוחד. למזלנו, קייט בקינסייל נדלקת על הלוק האופנתי של ואן הלסינג (יו ג'קמן, ההורס האוסטרלי התורן, שאולי יהיה ג'יימס בונד הבא) וכך נוצר המרכיב המותח היחיד בסרט: מתי לעזאזל הוא כבר יקרע לה את החולצה.
באופן הוליוודי טיפוסי, גויסה מחלקת האביזרים להציל את התסריט הרעוע, אבל גם כלי הנשק המגניבים שאותם מציג קרל (דיוויד וונאהם, פאראמיר ב"שר הטבעות"), שליח הוותיקן שמצטרף לואן הלסינג, הם בעצם מחזור של חומר שחוק. דפי היחצנות יכולים להמשיך ולהתפאר שקארל הוא "דמות מקורית של סטיבן סומרס", אבל מספיק לראות סרט ג'יימס בונד אחד בחיים בשביל לדעת שמדובר בשכפול הדמות של קיו.
ד"ר פרנקשטיין, פרופסור אברהם ואן הלסינג והרוזן ולדיסליוס דרקולה הם ארכיטיפים תרבותיים שעדיין יכולים לעשות את העבודה, להפחיד את הקהל ולמתוח אותו. זה לא קורה במוצר ההוליוודי הריקני ועמוס האפקטים "ואן הלסינג". בסופו של דבר התרומה היחידה שעשויה להיות לסרט המנייריסטי הזה למישהו, חוץ מלחשבון הבנק של מפיקיו, היא כחומר גלם ל"מת לצעוק 4".