אנטי מחיקון: המנון לשמחה

אחד מסימני התקופה הוא הטשטוש. פרדוקסלי, אבל דווקא הטשטוש - כמו דרך הטשטוש הישנה והטובה של "הגדר הטובה"- הוא תמרור. הטשטוש מקורו בקרבת יתר מסמאת. במקרה הטוב זה כמו להתבונן בציור שמן בלי לקחת מרחק - כשרואים רק משיכת המכחול וסיבי בד, עד שלא רואים כלום. זה כמו להתבונן על חומה ולא לראות. לטעון בלהט :זו לא חומה אלא גדר, גדר. רגע, משהו נכנס לי לעין. ייתכן שזהו פטנט ישראלי: חומה שלמרות חומריותה המסיבית היא כמעט לא נראית, דני-דינית. חומה שאמנם מתגבהת בקצב המסחרר של קבלני קו ברלב החדשים אך משמשת בעיקר כרקע לצילומי דוגמנות. קצת קדימה ממנה בנויה חומה מינורית יותר, אימתנית פחות. החומה שמקיפה את גילה: נמוכה יותר, עשויה מבטון, ועליה מצויר נוף ירוק ופסטורלי. שלא נראה ולא נרגיש.

בתוך חומת גילה המוסווית אך בעצם גלויה מאוד מסתובבת גיבורתה של שיפרה הורן ברומן החדש "המנון לשמחה" (עם עובד), וגם היא, כגיבורה תקופתית מאוד, מתקשה להרחיק ראות. איך לומר - היא מעט מטושטשת. קשה מאוד לכתוב רומן תקופתי כשמדובר בתקופתך, שלא לומר התקופה הקרובה מאוד. קשה לסגל ריחוק רגשי, ביקורתי. קשה שלא לדבר את הדיבור הקבוע התקשורתי כל כך. עם זאת הפיתוי להכניס את אירועי השעה, ובוודאי דרמטיים וטרגיים כפיגועים אל הספרות - בעינו עומד. יש צורך בסיסי להנציח, לקרוא להם בשם, להיות מעודכנים עד מאוד. אף שכמה סופרים כבר העזו ונגעו, לא בטוח שזה אפשרי. מסך הטשטוש נופל עליהם. הם נטמעים בדרך הטשטוש הכלל ישראלית. ומי שלא קופץ, שיישב קצת.

ב"המנון לשמחה" ביקשה הורן לבוא אל האישי, אל אשה אחת ששרדה פיגוע ללא כל פגיעות בגוף. מהלך שמתגלגל מרגע קצר של אסון ומתפשט במעגלים סביב הגיבורה. הבחירה דווקא במי שהייתה שם אך נפצעה נפשית בלבד מרגשת, אבל המינוריות החשובה שבבחירה (עד כמה שפיגוע והתחככות בו יכולים להיות מינוריים) מתעצבת אל תוך הצורך לתת משמעות, לתת סיבה; להביא בשידוך הנכון מתוך ההריסות. הרבה הנחות סמויות משחקות ברומן הזה. למשל הקשר הלא פתור בין הגיבורה לאביה ניצול השואה, שהיזכרותה בהלווייתו הטראומטית מופיעה בראשית הספר. דרך הפיגוע מתקרבת הגיבורה לחוויית השואה של אביה, ואל זכרו. זה אולי מובן רגשית אבל סכמטי. כמעט מניפולטיבי, אבל מאוד "הוויה ישראלית".

הפיגוע, השבר, מתגלה כהזדמנות לתיקון. מוציא לאור את מערכת היחסים העכורה של הגיבורה עם בעלה, חושף את חברותיה השתלטניות. מראה אשה שהיתה כבויה גם זמן רב לפני הפיגוע. הגיבורה היא אמנם אשה משכילה, מעמד בינוני ודוקטורנטית באוניברסיטה העברית, אבל אינה יכולה שלא להניח שיש סיבה גדולה יותר - ומתברר לה: הפיגוע קרה כדי שהיא תוכל להיפגש עם הגבר המתאים.

המתכונת הרומנטית הזו היא כמובן בעייתית מאוד, ואפשר היה אולי לייחס אותה למצבה הפוסט טראומטי של הגיבורה. אבל היות שלא מובאת כל פרספקטיבה אחרת, אין ערעור על המסר שבסופו של דבר היתה סיבה לפיגוע, אבל לא סיבה פוליטית, יד הגורל כיוונה מלמעלה. באותו רגע נמחק הממד הפוליטי מהסיפור וכמעט נמחק הפיגוע עצמו. אני מניחה שהורן לא סבורה שהפיגוע התרחש כדי שבני הזוג המתאימים ייפגשו, אך אין לכך הפרכות ברומן, בוודאי לא בתודעת הגיבורה או במהלך העלילה.

הרומן אמנם נטוע ברקע פוליטי אבל נבלם בתבניות של "גורל" ושל קביעה משמים. העולם רציונלי כביכול אך למעשה מנווט על ידי היגיון של קללות וברכות. לפני הולדת בנה ביקרה הגיבורה פעם אחת בחייה בהפגנה של נשים בשחור, ושם קוללה "הלוואי שהבן שלך ימות בפיגוע". את הקללה הזו היא מבקשת להסיר במהלך הרומן. היות שילד אחר בגילו של בנה מת באותו פיגוע, אין מנוס מלחשוב שהקללה לא התפוגגה אלא החליפה אובייקט. ואכן המוטיב של חילופים מודגש לאורך כל הרומן: חילופי זהויות, ילד בילד, ילד בילדה, חילוני בחרדי וכן הלאה.

בעצם ההחלפה היא חלק מתשתית הסיפור העממי שנמצאת ביסוד הרומן. כל המוטיבים שם: חתן נכון לעומת החתן הלא נכון, קללות, ברכות, חילופי זהות. ההסבר הפוליטי והמורכב למציאות נדחק ומתחלף במערכת קמעות פנימית. הרציונליות שמסומלת במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה היא מעטה דק שעלול להיסדק בכל רגע. גם במובן זה "המנון לשמחה" מנציח משהו מהותי מאוד לימינו: הלאה הניתוח הביקורתי , הביאו את האיצטגנין.

הקללה של נשים בשחור היא אולי הרגע החשוף ביותר בספר: נשים בשחור - עצם השם נשמע ימי ביניימי כמעט. נשים מנודות, מהשוליים. ברור כי האשה שנסחפה לרגע אחד לעמוד לידן קוצרת סופה. יש כאן ביטוי לפחד העמוק מהעמדה המתריסה והלא נחמדה שלהן. מי שרק יעמוד לידן מסתכן ובעיקר מסתכנת. יש היום הרבה ארגוני נשים פוליטיים ורדיקליים אחרים, אבל נשים בשחור נותרו, לפחות בזירה הספרותית, סימן סכנה.

הרגעים היפים ביותר בספר נוגעים למערכת היחסים בין הגיבורה לבנה הפעוט. הרבה רוך ואמת מושקעים בהם והם מהווים ציר פנימי ויפה בספר. אלו הם רגעים בהירים של קשר שטמונים כמו פנינים ברומן הזה. לו היה הרומן נבנה סביבם וזונח את הכאן ועכשיו, ייתכן שגם הטשטוש היה מתחלף בקווים ברורים.