קוויר בעיר

לא יצא לאחרונה ספר ביכורים בשל יותר מ"מות הנזיר" של אלון חילו (חרגול). אבל "מות הנזיר" הוא הרבה יותר מספר שעומד בקריטריונים - הוא מוזר, אפל, יצרי, עז דמיון ושונה מכל מה שאתם מכירים בספרות העברית. אם לא יצא לכם לבקר בדמשק הססגונית של המאה ה-19, הספר הזה הוא הדבר הקרוב ביותר למכונת זמן שמפיחה ריאליזם בעולם של תשוקה, קנאות ופיוט, עולם שעוצמתו תמיד תישאר אקטואלית.

גיבור הספר הוא אצלאן פרחי, הלכוד במציאות הפטאליסטית הנוקשה של דמשק כנער יהודי צעיר, נשי, רגיש, שונא אדם ודחוי. נער שברירי זה, שאין לו שום שליטה על חייו, נאלץ להתמודד עם משיכתו המינית לגברים בעיר שפונדמנטליסטי כל העולם התאחדו בה. לאחר שהושא בכפייה לאשה שאינו חושק בה, הוא נקלע לפגישה עם נזיר איטלקי, והאחרון מתפגר במהלכה. בצורה הזויה גורר המוות עלילה נגד יהודי דמשק, והם נאשמים בכך שהכינו מצות מדמו של הנזיר. בהתבסס על פרשייה היסטורית אמיתית זו (במהלכה סבלו היהודים בעיר מרדיפות, ורבים מהם נכלאו ועונו), טווה חילו את קורותיו של אצלאן המאוהב גם באחד מחוקרי הפרשה וגם בזמרת יפהפייה ולא פחות מכך מפוקפקת.

חילו יודע לרקוח את מה שסופרים קאנוניים רבים שכחו - את הלהט הפשוט לדעת מה קרה אחר כך. באופן מפתיע ביותר הקריאה בספר היא חוויה תובענית וקולחת בו זמנית. אפילו שונא רומנים היסטוריים כמוני נסחף כבר מתחילת הספר לעולם של שמרנות נוקשה בחוץ וזימה מתפרצת בחדרי חדרים. על המצע הדרמטי הזה פורט חילו נושאים כמו קנאות דתית, אנטישמיות, תשוקה הומו ארוטית ותחושה מתמדת של סכנה לחיי היומיום.

השפה המיוחדת של הספר היא יותר מקונטרה להרואין שיק הוורבלי של סופרי ישראל הצעירים, היא ייחודית בכל קנה מידה. עברית של פעם, לעתים תנ"כית, לפעמים ערבית, וברגעי השיא מומצאת מחדש ומוגמשת. התיאורים הרבים בספר אינם עומדים בנפרד כגושי טקסט מייגעים ומאיימים עם הנמקות נטורליסטיות עבשות, אלא משולבים היטב בזרימה הדרמטית כדימויים שגם בוראים עולם ריאליסטי וגם יוצרים פיוט, לעתים על גבול המליצה.


בניית הדמויות, ובעיקר זו של אצלאן, נדמית בהסתכלות ראשונית כחסרה ולפעמים אף קפריזית. הבחירה בגיבור-מספר (שלרוב מדבר על עצמו בגוף שלישי מנוכר) נטול תובנות מפורשות או מודעות עצמית מציגה לנו נפש שנגלית בעיקר דרך מעשיה, פחדיה ושגיונותיה, וככזאת אנו מסוגלים להבין אותה ברמה הפסיכולוגיסטית, אבל אף פעם לא עד הסוף. דווקא קורטוב האניגמה שסובב את אצלאן הופך אותו לדמות מסוכסכת, מעניינת במיוחד וכזאת שנדמה כאילו לא נוצרה רק לצורך הרומן (או נשאבה מספרי ההיסטוריה).

אצלאן, ש"טבעו החלוש חזק ממנו" (עמ' 101), הוא זה שמניע, לא לגמרי ביודעין, את הטרגדיה הגדולה בספר. משחקיו עם אמו, המלבישה אותו בשמלותיה, דינם ביוון העתיקה הוא מסרגות לעיניים. מצד שני, הוא רוצה במות אביו, הסוחר המנוכר, ירא מפניו וכמה לאהבתו. את כוחו ישיג בהרס דמות האב ובהזדהות חולנית עם קורבן דמיוני בן דמותו.

.
"מות הנזיר" מסרב באדיקות ראויה לשמה להפוך לאלגוריה עם מוסר השכל. גם הנצרות שמוצגת בסופו כמושיעה, מוצגת כך בפירוש על ידי דמות מסוימת. מצד שני, הספר האלים הזה, גם אם לא אציין רק שברגעים מסוימים מקשר המספר במרומז בין בוגדנות, הדוניזם ואופורטוניזם להתענגות מינית בין שני גברים. כשאצלאן הצעיר חווה את הזין של חברו הוא: "לומד את סוד התעבותו וגדילתו ולאחריהם התקטנותו והתכחשותו" (עמ' 193). והתכחשותו של הזין היא אחר כך גם התכחשות החבר.

קצרה היריעה מלפרט את האפשרויות הרבות לפרשנות שמכיל "מות הנזיר" כאחד הטקסטים הטעונים ביותר על שנאה עצמית, אוטו-אנטישמיות, בוגדנות והומופוביה. אבל אפשרויות אלו הן כלל לא סיבה לבצע ביצירתו של חילו מעשה רדוקציה. כסיפור טהור, הטקסט מאפשר את כל הפרשנויות ולא מאשר ולו אחת מהן. ככזה הוא משאיר על הקוראים בסופו את החותם העז ביותר: הוא מטריד.