היתר חפירה

לפני מספר שנים, כשרצו להרחיב כביש תמים באזור לוד, פגעו הדחפורים ברצפת פסיפס מרשימה ביופייה. מיד הוזעקו המומחים והאתר נכבש באחת על ידי החוקרים ואנשי רשות העתיקות, למגינת לבם של אנשי מע"צ. התגלית עוררה מחדש את מה שנקרא "מלחמת הארכיאולוגיה", כלומר את הדיון הציבורי בשאלה מי היה כאן קודם ולמי הכל שייך. עבור דינה שנהב, אז אמנית צעירה מאוד ומבטיחה מאוד, הדיון לא היה חדש כלל.

שנתיים לפני האירוע החלה שנהב ליצור פסיפסים מספוגים צהבהבים. על החומר הרך, הילדותי, היא ציירה סצינות הלקוחות מנכסי הצאן ברזל של עבר מפואר – עקידת יצחק מבית הכנסת בבית אלפא, דמויות מכנסיות ביזנטיות וחיות בר. מאוחר יותר נטשה את הקו התנ"כי והאיקוני ועברה לתאר על פסיפסי הספוגים חיילים וסצנות מהאינתיפאדה בתערוכה שנקראה “Game Over" במוזיאון הרצליה. מי שרוצה לראות דוגמה חיה מאחת מאותן עבודות מוזמן להציץ בתערוכת הנושא "אתה תותח - ייצוגי חיילים באמנות העכשווית בישראל", המוצגת כעת בגלריה היפה של אוניברסיטת בן גוריון.

ב"התערבות אלוהית", תערוכתה הנוכחית של שנהב בגלריה ג'ולי מ., החליטה האמנית לחזור לדימויים העתיקים יותר. בחלל המחולק לשניים היא מציגה הדפסים דיגיטליים גדולים ועליהם דימויים הלקוחים מפסיפסים ביזנטיים. הרקע ההיי-טקי החלק מתנגש עם החיות והראשים, הנתונים בתוך ים של צבע בוהק. בניגוד לספוגים, שעוררו צמרמורת בפער שבין החומר הנעים לבין הסצינות האלימות שתוארו עליו, ההדפס הדיגיטלי בולע את הדימוי כמעט כליל. דמותו של דייג החותר בסירה, ציפור שראשה הפוך וראשים מתערבלים מעוררים את הצופה לשאול מאין זה לקוח. אך גם אם נגלה שהמקור הוא מטבחה הנוצרית או מציפורי הגלילית, עדיין נשארות העבודות בגדר פתיח לדרך חדשה, שעדיין לא נוסחה עד הסוף.

חלקה השני של התערוכה מוקדש להתערבות בין אלוהים והשטן על נאמנותו של איוב. מצד ימין ניבטת המשפחה המקורית, איוב ואשתו במרכז ומעליהם נוכחים האל והשטן בצורת ענן וברקים כסופים, ומצד שמאל מתוארת המשפחה החלופית. הדיוקנאות משורטטים בקו גס בעזרת אבקת מתכת נוצצת בצבעי אדום, זהב, כחול ונחושת על גבי M.D.F. בחירתה של שנהב בחומרים זולים ותעשייתיים עובדת הפעם להפליא. איכותם החולית, העמומה של לוחות ה-M.D.F סופגת את מגען המתכתי של פיסות הנצנצים בעלי הגוונים המלכותיים.

שנהב ממשיכה כהרגלה לחטט באיזה פצע ישראלי פתוח. עריכתם של הדיוקנאות בשתי שורות מסודרות כמו לוח זיכרון או כמו שורות של תמונות הרוגים בעיתון מעוררת שאלות על קטסטרופות משפחתיות, פיגועים ומותם של ילדים כאן ושם. שנהב, כאמור, מתעניינת כבר שנים בחשיפת רבדים לא רק כפעולה ארכיאולוגית אלא כפעולת הצבעה על מעשי כיבוש וחורבן היסטוריים. הבחירה בסיפור איוב, שמעלה שאלות מוסריות רבות על בחירה והקרבה, מראה את הקישורים שעושה האמנית בין העבר לבין ההווה. בלי טיפת ציניות בוחנת שנהב את הסיפור המקראי והשלכותיו על החברה הישראלית הנוכחית: האם, בשם האלוהים, יש לוותר על הכל ולהקריב את הבנים ואת הבנות עבור איזו גחמה שטנית של משחקי כבוד? וכך משקיפים בני משפחת איוב האבודה בעיניים נוגות ומלאות תוכחה על באי הגלריה, מצפים לשווא לפתרון. דינה שנהב, לשמחתנו, תמשיך לחפש.