זהו, התייאשתי מהשמאל אני מצטרפת לאנרכיסטים. שני ספרים שיצאו לאחרונה, מנסים להסביר את היחלשות כוחו של השמאל. האחד הוא תרגום של "הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית- לקראת פוליטיקה רדיקלית" (הוצאת רסלינג), ספרם של ארנסטו לקלאו ושאנטל מוף, שיצא בתחילת שנות השמונים, והשני "הפיתוי המשיחי - עלייתו ונפילתו של השמאל הישראלי" מאת גולן להט (עם עובד). שניהם מוכיחים את עצמם כמתחרים פוטנציאליים לשעמום שנוסכים נאומי השלום של פרס וחבריו.
במסה שלו (שיכולה לזכות בתואר "אוצר המילים הדל של השנה") קושר להט בין התמוטטות השמאל למשיכה של התנועה הציונית לדורותיה לחזון משיחי של גאולה ותיקון. החזון המשיחי אינו נתפס כהמשך ישיר של ההווה, אלה מסמן את בואו של עתיד בעל חוקיות חדשה לאדם ולחברה. הגאולה, על פי חזון זה, תהיה מהירה.
להט מראה כיצד ניתן למצוא את החזון המשיחי אצל הרמב"ם, אצל יצחק אברבנאל, בציונות החילונית וכפי שהוא מדגים גם בהסכם אוסלו (שביטא באופן הנאמן ביותר את האידיאולוגיה של השמאל הישראלי): תוכנית השלום שווקה כחלום המזרח התיכון החדש, עוד לפני שגובש ההסכם במלואו ועוד לפני שנעשו צעדים להחלתו. משיחי אוסלו מכרו אשליה, שאנחנו קרובים להיות כמו האיחוד האירופאי, מבלי להתחשב בגורמים היסטוריים, דתיים ולאומיים שפועלים פה.
השמאל הישראלי בתקופת הסכמי אוסלו דרש שינוי מהיר. כשזה בושש להגיע, תש כוחו לחלוטין. מול המצב הביטחוני שהידרדר והפך אלים יותר ויותר לא היתה לראשי השמאל תשובה ממשית, למעט המנטרה שהלכה ונשחקה בדבר קורבנות השלום. כך, בהעדר רעיון השלום, המצע השמאלני נותר ריק. להט טוען שיהיה זה מוקדם מדי לסכם או לטכס עצות, כיוון שאנחנו עדיין בתוך התהליך.
החדשות הטובות הן שמרצ והעבודה לא לבד בבוץ. מתברר שהשמאל בכל העולם חווה משבר. לקלאו ומוף מסבירים על ידי דיון תיאורי ונודניקי, כי משבר השמאל נוצר בעקבות הופעתן של תנועות חברתיות (כמו התנועה הפמיניסטית ותנועות של מיעוטים אתניים ומיניים), שהן תוצאה של הכלכלה הקפיטליסטית שפונה למיעוטים ומדגישה בפניהם את צרכיהם הבלעדיים, כדי להגדיל את הצמיחה הכלכלית. כתוצאה מכך, אותם מיעוטים מתחזקים כקבוצה ודורשים גם הכרה בזכויותיהם. ריבוי תנועות אלה על מאבקיהם ודרישותיהם השונות גורם לכך שהשמאל לא יכול לייצר מפלגה או מנהיג שייתנו מענה לכל (בעיקר מכיוון שלמאבקים יש נטייה להתפרק לתתי מאבקים שסופם הוא מאבק של אינדיבידואלים).
לתנועות השמאל הרדיקליות (כמו אנרכיסטים נגד גדרות, קווירחנה, מאבק אחד וכו') תשובה משלהם לכשלון השמאל. דגמתי ציטוט מייצג מתוך מניפסט של התנועה האנרכיסטית מאבק אחד (שבאותה מידה היה יכול להיות שייך לכל תנועה שמאלנית רדיקלית אחרת, שהמניפסטים שלהם דומים עד כדי חשד להעתקה בבחינה): "השמאל הציוני אינו יכול להתעלות מעל המגבלות המהותיות הטבועות בו. תפקידו הפוליטי מסתכם בהיותו 'שוטר טוב' ל'שוטר הרע' של אריאל שרון והגנרלים הפשיסטים שיבואו אחריו; תפקידו למזער את הנזק שאלו עושים, לשמש להם עלה תאנה. תפקידו להפציץ, להרוג, להחריב, להפלות - אבל קצת פחות. לירות ולבכות, עם ציורים של יונים ופרחים ו'שיר לשלום' ברקע".
החדשות הרעות הן שהפרקטיקה השמאלנית, שלקלאו ומוף מבטיחים לספק (אחרי 214 עמודים של סבל), היא לא יותר מאופוריה לא פרקטית: דמוקרטיה רדיקלית. הווה אומר, מיגור יחסי הכוח הקפיטליסטיים וביסוס יחסי הכוח על כך שההתפתחות החופשית של כל אחת ואחד תהיה תנאי להתפתחות של הכל (תביעת הזכויות לא תתקיים על יסוד בעיות אינדיבידואליסטיות, אלה בהקשר של כבוד כלפי הזכות לשוויון של קבוצות כפופות אחרות). השאלה איך עושים את זה נשארת פתוחה, גם לנוכח הנטייה של ארגוני השמאל הרדיקלי לאמץ תפיסה זו ולהציגה כפשוטה ואפשרית (מתוך מניפסט של תנועת מאבק אחד): "סרבו לחיות את החיים המוצעים לכן ביום הבחירות ובערוץ הקניות, גם כאשר סירוב זה הינו 'קיצוני' וקשה: חיים קלים הם שקר קל. המאבק לחופש, צדק ושוויון פירושו בחירתנו בחיים".
נראה שלעת עתה האנרכיסטים הם היחידים שיוצאים לרחוב כדי להביע דעה שמאלנית, אפילו במחיר סיכון חיים בהפגנות נגד גדר ההפרדה. הבעיה שהכוח החי היחיד בשמאל לא יעזור ביצירת אופוזיציית שמאלנית למפלגות הימין, כי (ושוב אצטט את מילות מאבק אחד): "מדינות וממשלות, משטרות וצבאות, מטרתם ההיסטורית של מוסדות אלו אינה לשרת אותנו או להגן עלינו כי אם לשמור על איזון וסדר חברתי 'תקין' שיאפשר לבעלי הכוח וההון להמשיך ולנצל אותנו. אנו מאמינות כי בני אדם מסוגלים לארגן את חייהם ללא כפייה, ללא עונשים ופקודות מלמעלה, אלא על בסיס רצוני וטבעי של כדאיות אינסטינקטיבית".
במחשבה שנייה, נראה לי שאצטרף לאיחוד הלאומי. אם יש משהו יותר מרגיז מחבורת מחממי הכיסאות שקוראים לעצמם אופוזיציה זה חבורת ילדים שהכסף הקפיטליסטי של אבא שילם להם את שכר הלימוד באוניברסיטה, כדי שהם יוכלו לדגמן אנרכיזם שמאלני.
קחו רדיקל, תנו כימיקל: ספרים חדשים
11.5.2004 / 10:20