לא צריך היה לקרוא את דיווחיה ממשפט אייכמן של חנה ארנדט בעיתון "הארץ" בשנת 61' או לקרוא את ספרה המתריסני "אייכמן בירושלים" שנתיים מאוחר יותר, בשביל להתרשם כי משפט אייכמן היה ספקטקל תיאטרלי ציוני בעל מטרות מוצהרות, שהאחרונה בהן היתה עריפת ראשו של אייכמן. בן גוריון עצמו הודה לפני פתיחת הדיונים כי אייכמן האדם אינו בראש מעיניו, אלא עצם רעיון קיום המשפט. בנקודה הזו הפילוסופית היהודיה-אמריקאית ילידת גרמניה לא חידשה דבר. התימה המעניינת בכתביה עסקה בקיומו של רשע בירוקרטי, רשע שאינו יכול להשתייך לקטגוריות של טוב או רע אבסולוטיים, שהוא מוצר סופי של תפיסת הנאורות שמעודד המערב.
אייכמן ב"הספציאליסט", סרט שספג את השראתו מספרה של ארנדט, הוא שחקן בדמות פקיד. הוא מפהק. הוא מעווה את פניו. הוא מתופף עם אצבעותיו. הוא מנומס. הוא קורקטי. והוא טובע בים של ניירות. גדעון האוזנר, התובע הראשי, הוא דון קישוט שנלחם בטחנת רוח. הוא מדבר עם הידיים. הוא משחק עם הטונים. הוא מליצי. הוא מקניט את הנאשם. מתגרה בו. השופטים לא פעם נתפסים כמצחקקים מתחת לשפם. קלאוזנר טוען שאייכמן ידע בדיוק לאן נשלחות הרכבות. אייכמן אינו מסכים. קלאוזנר מביט בו. הוא שואל אם חיילי האס.אס הם פושעים לדעתו. אייכמן אומר שאין הוא יכול לקבוע, אבל קרוב לוודאי שאם עליו היתה מוטלת המשימה, היה מתאבד. קלאוזנר רותח. הוא לא מאמין שאייכמן רק חתם על הפקודות של הימלר. אייכמן אומר שהוא עשה את שציוו אותו ולא יכול היה להתנגד, על אף שביקש להתפטר. "אבל אף פעם לא בכתב", מסנן קלאוזנר. לרגע אחד יוצא אייכמן מכלוב הזכוכית. האוזנר נעמד לידו. ליד החיה. החיה שלא מבינה מה רוצים ממנה. הרי היא לא ננזפה מעולם על עבודתה.
הדבר הכי חשוב שצריך לזכור לאורך כל משך הצפייה ב"הספציאליסט" הוא שבד בבד עם העובדה שזהו סרט אפקטיבי מאוד, הוא פועל בשירות חנה ארנדט. ועל אף שהתבוננות אובייקטיבית היא מושג שפשט את הרגל - ובוודאי שאינו יכול לתפוס כאשר עסקינן בתיעוד הקורבן את טורפו - הסרט, שממחיז באופן מגמתי את המושג "הבנאליות של הרשע" ומקצין את החוויה בשביל להוביל אותה אל האזור הפארודי, מתעלם באופן חמור ממספר אמיתות שמהן העלימה עין גם ארנדט.
אייכמן לא היה רק ספציאליסט לענייני הגירה ופינוי. הוא ראה את עצמו כאידיאליסט שהאמין בנאציזם כפי שהוא טוען בסרט וגם ברשימותיו מהכלא. הנאצים הלהיבו אותו, האופציה החלופית שלהם מצאה חן בעיניו. לפיכך היו לו אמות מידה וסולם ערכים משלו, שאינם מאפשרים בשום אופן להציגו כפסיבי. סביר להניח שכשהובא לירושלים עטה על עצמו מסכה. ארנדט חשבה שהמודל הרעיוני שלה הוא המשקף נכונה את נפשו של משתף הפעולה הגרמני הבודד. מלבד לכך שהתבנית הזו אינה יכולה להיות מולבשת על אייכמן עצמו, היא עושה הנחה גדולה לעם הגרמני כשהיא מותירה את האחריות הכוללת לשואה בידיו של היטלר בלבד, כמו היה היחיד בעל הרצון החופשי מבין עמו.
* הסרט "הספציאליסט" משודר בערוץ 2 ביום רביעי, 18 באפריל, בשעה 21:20
הפקיד הכי טוב בעיר
18.4.2001 / 10:41