סינגולדה און דה רוקס

יש קלישאה כזאת על כך שאם יוצאים מישראל לשבוע, ולא שומעים חדשות, מפסידים דרמות מסדר גודל מפלצתי. מסתבר שגם בתחום הבידור כדאי לשמור על אוזן פתוחה. כשיצאתי מהארץ בתחילת אפריל לא ממש ידעתי שיש אחת כזאת, מאיה בוסקילה. כשחזרתי, היישר ביום העצמאות, הבנתי שהיא הדבר הכי חם בשוק הפזמון הישראלי.

עוד לפני שהספקתי להקשיב לאריך הנגן הראשון שלה, "סיפור מכור", יצא לי לראות אותה מופיעה בכל תוכניות יום העצמאות בטלוויזיה. כשהיא הפציעה בפארק הירקון, אחרי הניצחון של מכבי, נותר לי רק לשאול את עצמי רטורית, "איך לא?".

בזמן קצר יחסית הפכה בוסקילה לחלק מאיזה נוף רגעי, כאילו היא איתנו מאז ומעולם. הדיסק שלה נמצא בראש מצעד המכירות של רשת גימל. השיר שכתבו לה מירית שם אור וצביקה פיק מוביל את המצעד של גלגל"צ. וקשה להאמין שתהיה תוכנית בידור מרכזית בטלוויזיה שלא תארח אותה.

העניין עם הטלוויזיה הוא אחד הכוחות העיקריים של בוסקילה. התעשייה הזאת זקוקה תמיד למישהו או מישהי, חדש ואנרגטי, שיהיה אפשר לעשות איתו הכל ומהר. כמו שהיו לתקופה מסוימת מרגול ושלומי שבת, אם להזכיר שניים, הטלוויזיה זקוקה תמיד לזמר תורן, שאפשר יהיה להקפיץ בקלות יחסית. מישהו שיהיה מוכן לשיר כל מה שצריך, להתאים את עצמו לאירוע הספציפי, לא יתעקש על הרפרטואר הפרטי שלו, ויעשה זאת באופן רהוט ומה שמכונה "מקצועי". מישהו שיבוא לכל טוק שואו, לכל טקס הצדעה, לכל תחרות יופי, יתחבק עם כל שר בממשלה, באמת לא חשוב מאיזה מפלגה, ויתאים לקהל הכי רחב שאפשר.

מאיה בוסקילה היא אם כן ה- It girlשל תעשיית הבידור המקומית. רוני אולי פופולרית יותר אצל נערות, האחיות פיק הרבה יותר מיוחדות, אבל כשצריך באותה חצי שעה לעבור מ"היו לילות" ל"תותים" של אתניקס (סתם דוגמה, עוד לא היה כזה, המצאתי), רק בוסקילה יכולה.

למעשה התחרות האמיתית שלה הם בוגרי "כוכב נולד" בעבר ובהווה. נינט וגבסו הם השמות האחרים שעולים בראש, כשצוות ההפקה היוקרתי של תוכנית הבידור המרכזית, מאמץ את שרירי המצח כדי למצוא מישהו שייתן שואו משגע על רקע הבתים היפים של ההתנחלות הוותיקה (שלוש שנים על הקרקע!!) מרום-רמאללה, רגע לפני שארי ואורי דן עולים לשיר שם את "התקווה".

הבעיה היא שתקליט הבכורה של בוסקילה, "סיפור מכור", אינו יכול להסתמך על ההצלחה הזאת של הזמרת החדשה הזאת להתקמבן במהירות ויעילות. בדיסק היא לבד, רק שירים ושירה, ומזה הרבה יותר קשה לצאת בחיים. גם אם מדי פעם עושים מין רררררר כזה רוקי, שכאילו מצריד את הקול. שזה אגב הדבר הכי פחות אסתטי בשירה של מאיה בוסקילה, משהו שהיא היתה צריכה לאבד בדרך הביתה מהחתונה.

אני מבין שבוסקילה אינה מנסה להסתיר את העובדה שבמשך שנים לא מעטות הופיעה בחתונות. היא אכן לא צריכה להתבייש בזה. היא כן צריכה היתה בדרך לקריירת סולו לנסות ולהיפטר מכל המניירות המיותרות של זמרי סול - פרסומות וזמרי רוק של פאבים. יש לה קול חזק ויפה, אבל לחלוטין חסר ייחוד. למעשה, כמו מתמודדי "כוכב נולד 2", היא נראית ונשמעת כמי שיצאה מאיזה פס ייצור של זמרי מינסטרים. פס ייצור שדוחה כל מקוריות. בוסקילה היא הזוכה של "כוכב נולד" שעקפה את התחרות. גם זה סוג של מזל.

בוסקילה היא נציגה של הדור החדש במה שקראו פעם הזמר הים תיכוני. זה הדור הראשון שבאמת משוחרר מתסביכים, ולכן כל קיטלוג שלו תחת כותרת אחרת מאשר "מוזיקה ישראלית" הופך לאפליה, שלא לומר גזענות. בוסקילה מתהדרת בשם שבעבר היה נהוג להחליף, כדי שלא יפריע לקריירה, אבל פרט לשמה אין שום דבר בדיסק שלה שיכול לקשר אותה למוצאה האתני. כמו רוב הישראלים ילידי הארץ, היא חסרת שורשים, קניונית, מתאימה לכל מקום, לכל זמן, ולא מאופיינת כלל.

העובדה שיעקב למאי, שמוצאו מהשוק הים תיכוני, הפיק את האלבום שלה, אינה משנה מאום. למעשה, רשימת הנגנים המוכבדת, ובראשה סינגולדה, היא הדבר המייצג ביותר בתקליט שהוא דיסק מיינסטרים ישראלי עם נטייה קלה לרוק, בלי חדווה פופית, ובלי שום שפיץ. זה חבל, אבל זה מה שיש. לשרית חדד או זהבה בן היה אולי יותר קשה להגיע למיינסטרים, אבל איש לא ייקח מהן את הייחוד. בוסקילה היא כל ישראלית, כמו ירדנה ועופרה, כמו כולנו. והמפיק שלה למאי, הוא תיקני, מיומן, אבל קשה להגיד שהוא מתאמץ מאוד להיות מקורי או מבריק.

בוסקילה בחורה נאה. מנהלים אותה שניים שהם בעלי סוכנות דוגמנות, אבל קשה להגיד שבתמונות המעטרות את החוברת של הדיסק היא נראית בעלת סטייל מיוחד. ברוב התמונות היא נראית כמו דוגמנית מעט פרובינציאלית שטרם עלתה לליגת העל. למזלה הטוב התמונה של העטיפה היא הטובה בתמונותיה. גם אם השפתיים המושטות קדימה, בהבטחה בשרנית, הן טריק שתמיד עובד, ובכל זאת טריק זול.

אה.. ומה עם השירים? בסדר. למה? הלהיט של הפיקים, "הלב", עושה את העבודה. יש עוד כמה רצועות שיסתדרו ברדיו. אבל אין שום שיר שבאמת לא יכולנו בלעדיו, ובעיקר אין בינתים שום דבר בשירתה של בוסקילה שהוא מיוחד או מסעיר. וכמו שכבר ציינתי, ההצרדה המצחיקה שהיא דוחפת כל דקה אינה עונה על הקריטריון הזה. להפך.

ראיתי באיזה מקום שכבר יש מי שמכנה אותה "הדיווה מאיה בוסקילה" שזה קצת מוקדם, וקצת סטרץ'. וקראתי על עטיפת הדיסק שהיא מודה ל"מלכים שהכתירו אותה", כך שאני מבין שהכל בפרויקט המלכה מאיה בוסקילה מתנהל ביומרה גדולה לכיבוש הפסגה ובתחושה שהכל כבר מושג. אני מניח שהתחושה שלי, שלפחות בשלב הזה מדובר במוצר חסר ברק ולא במיוחד מעניין, לא תפריע להם להתבשם באבק הפסגות.

האלבום הראשון של שוטי הנבואה היה סוג של הבטחה. הוא הביא למרכז הבמה את הדרבוקה והשאנטי, כמובילים החדשים של הערבוב האתני הישראלי. שוטי הנבואה אמורים היו לייצג את כל עשרות אלפי האנשים שמרגישים הכי בבית בפסטיבלי בומבמלה לסוגיהם השונים. האנשים שאוהבים תקשור, זרימה, אבנים, קריסטלים, בוץ, כוחות וכיוצא באלה. שוטי הנבואה, כך הוסבר הם חבורה היוצרת ביחד, מוזיקה שאמורה להגיע לשיא המיצוי בהופעות חיות שהן חוויה רוחנית.

וכמו שקורה לעתים, זה בדיוק המקום שבו הם נתקעו. הם כבשו את קהל שאנטיפי, אבל בעולם האמיתי הם נשארו מאחור. ארבע שנים אחרי מגיע האלבום השני שלהם, "מחפשים את דורות", שמערב אתניקות שונות, מקצבים מכל כיוון ושלל סגנונות לכדי עיסה לא מספיק מרתקת. כל השירים בתקליט, כמעט לא יוצא מן הכלל, ארוכים מדי, מפותלים מדי, סמיכים מדי. בחלק מהם יש קטעי נגינה, כביכול וירטואוזיים, שמזכירים להקות פאבים.

קחו למשל את השיר הפותח, "קול גלגל", והשיר "אמונה", שהם היפים בדיסק. הם נעימים לאוזן, עשויים לככב טוב באוספי צ'ילאאוט מהסוג של "בודהה בר", אבל לא מספיק חזקים כדי להמיס את השומע. הלהיט "ידיעה" מזכיר שירים מתקופת הלהקות הצבאיות המוקדמות, ולא לטובה. הקטע "אגם הברברים" מזכיר את הצדדים הגרועים של הרוק הפרוגרסיבי. ושיר הסיום "בבניין", באווירת פסטיבל הג'ז באילת, הוא סיום מייאש במיוחד. ייתכן שעל במה כל זה נשמע אחרת, ונטען באנרגיות שונות לגמרי. בסלון הלא רוחני שלי, זה לא משכנע כלל.