אפשר לתאר שלא מעט אנשים היו מעורבים בהפקת הסרט "הבשורה על פי אלוהים". מישהו קרא את התסריט ואישר מענק, אחר ליווה את הצילומים ודיווח לממונים שהכל מתקדם כשורה. אז איך זה שאף אחד לא עצר קודם? איך זה שלא נמצא איש הקולנוע הצדיק שיפקפק, שיתריע, שימנע את עוגמת הנפש? סביר להניח שהסיבה היא הבמאי והתסריטאי שעדיין קשה לקחת ממנו את התואר גאון. ניתן לשער שמאחורי גבו של אסי דיין התנהלו שיחות על הכיוון המביך שתופס הסרט, אבל הן ודאי נגמרו במשפט "טוב, אחרי הכל זה אסי, הוא בטח יודע מה הוא עושה". וכך הגיע למסך הגדול סרט ישראלי נוסף שגורם לך להרהר בנחיצותו של חוק הקולנוע הישראלי.
ההקרנות המסחריות בבית קולנוע מסחרי גרידא כמו גלובוס מעידות אולי על שאיפות לעלות על גל הרטרו הכללי לג'יזס קרייסט. אבל דיין לא ניצל את ההזדמנות כדי להגיד משהו בנושא. הוא כמובן אומר הרבה על הכל, אבל הוא לא אומר שום דבר. השואה זה בגלל השטן הקודם שהגזים. התאומים,לעומת זאת, נפלו לא בגלל פער בלתי נסבל בין העולם המערבי השבע למדינות העולם השלישי וגם לא בגלל פונדמנטליזם דתי. השטן הנוכחי התרגז קצת על משהו אז זה פשוט קרה. כמו התפרצות של הר געש. האפיפיור שהנהיג את הכנסייה בזמן מלחמת העולם השנייה הוא בעצם סוכן של השטן, ואילו אלוהים מבין משהו חשוב בזכות ילדה יפהפייה בת 16 שהוא עורג אליה. ובעצם אלוהים לא באמת קיים והכי חשוב זה אהבה.
דיין כהרגלו משחק את עצמו, הפעם בתפקיד הצנוע של אלוהים. גם גיל קופטש אינו שחקן אבל זה לא מונע ממנו להנפיק את המשפטים של ישו בנו. טינקרבל חמודה בתור השטן וצופית גרנט הזויה כרגיל, הפעם בתור זו שאמורה להסגיר את ישו בגלגול הנוכחי של הניסיון לגאולה. אייל גפן הוא מדען משוגע שהוא בעצם הנביא נוסטרדמוס, דנה פרנס היא מדריכה חתיכה שהיא בעצם ז'אן ד'ארק, יוני להב הוא יהודה איש קריות ופולי מהגשש מנחה באופן נוגע ללב מסיבת סילבסטר שמימית. כל אחד מאלה מופיע לשניות ספורות של תהילה לא מוצדקת והעלילה נמשכת הלאה, כאילו מעצמה. אולי אפשר ליהנות מזה אם אתה על הסמים הנכונים. ואולי לא.
הופעת האורח של גילה אלמגור, שניהלה את הפאב המשוגע ב"החיים על פי אגפא", וסצינה קטנה עם רבקה נוימן, שהיתה הזונה הרומניה ב"שמיכה חשמלית ושמה משה", מזכירות כמה עצוב הסרט החדש של דיין. אותו דיין שלא פחד להגיד לנו משהו כואב על החיים שלנו כאן, במקום הזה, שלא התבייש להתפייט, שהיה מספיק צלול כדי להיות מורכב ומספיק חכם כדי להיות מעניין.
הסרט כולו עומד בסימן הציפייה לגאולה שאמורה להתרחש בכל רגע, ובכל זאת אין שנייה אחת של מתח והציפייה היחידה היא לסוף. בסוף הסרט, בקולו המרטיט ועל רקע ביצוע מרגש של השיר "הכניסיני תחת כנפך", מפציר דיין בצופים להבין כבר שאהבה היא הגאולה היחידה. האמת, סיבה טובה לעשות סרט. אבל לא ככה. לא כשלועסים בשביל הצופים, מזלזלים בהם, משחקים בהם או סתם מתעלמים מהם. ובכלל, כשאלוהים פדופיל אז מי צריך גאולה?