פלנטה אחרת

"אני רוצה להישאר כל הלילה/ בדיסקו/ מוזיקה היא מה שני רוצה/ מוזיקה היא מה שאני צריך"

כך שר אתמול בערב דין, אוחצ'ון המסיבות הצעיר ששלחה בוסניה-הרצגובינה לתחרות האירוויזיון, שחלק מרכזי במופע שלו היה מפגן ראווה אנרגטי של גופו הרופס. כל שאר השירים, אלו שעלו לגמר ואלו שלא, התאפיינו גם הם ברוח דומה: פזמונים שמחים שנושאם ריקודים, סבבה, שירי הלל לחיים, או לכל הפחות שירים על אהבה נכזבת. רק דוד ד'אור, לבוש בחליפה שחורה, שר: "להאמין שיש סיכוי עוד לעולם הזה/ להאמין באהבה , שלא אבדה לנו תקווה/ ...לחלום/ עלייך ועלי/ חיים ביחד, מרגישים חופשיים".

שני הטורקים החביבים שהנחו את המיני-אירוע הזה באולם עבדי איקפצ'י התגאו בכך שאיסטנבול היא העיר היחידה בעולם ששוכנת על שתי יבשות: אסיה ואירופה. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לחשוב גם על עצמנו: מדינה אירופאית שנמצאת במקרה באסיה. זה בדיוק גם מה שמייצגת עבורנו תחרות האירוויזיון, וזו הסיבה לכך שהיא כל כך חשובה בישראל. אבל המוקדמות אתמול בערב הדגימו עד כמה זה לא נכון: אנחנו ואירופה, באו נודה, זה כמו שתי יבשות נפרדות.

באירופה הכל כרגיל, ואצלנו כרגיל, הכל לא כרגיל. חצי הגמר שודר אצלנו "למרות", למרות שאנחנו לא באמת רוצים לחגוג, למרות כל מה שקרה, ובגלל "מחויבות בינלאומית". כמה פעמים כבר נתקלנו בריטואל ה"למרות" הזה? אנחנו חיים שלמים של אף-על-פי-כן. ויש עוד עניין עם ה"למרות"- יש בנו את הצד שרוצה שלמרות השוני האדיר האירופים יאהבו אותנו, שדוד ד'אור ייצא גבר ויביא הביתה את הגביע. זהו אותו צד שחושב שתמונות הזוועה של פלסטינים לצד גופות חיילים שישודרו בכל העולם יעזרו לנו במשהו. זה מה שנקרא "להאמין".

גם מנקודת מבט אחרת עצוב היה לראות שדודי לא העפיל לשלב הגמר, בעיקר בשביל ד'אור עצמו: במובן מסוים דוד ד'אור נולד לאירוויזיון. כמו גילי נתנאל ודנה אינטרנשיונל, יש בו את הניצוץ הפריק-שואי שיכול להפוך אותו לדיבור חם. אבל "להאמין" לא התאים לאירוויזיון, בטח שלא השנה, לא מפני שהוא שיר לא טוב ולא מפני שלא בוצע כהלכה - אלא מפני שהוא שיר עצוב, והוא שיר עצוב מפני שהוא שיר תקווה.

לא שאני חושבת, אגב, שזו הסיבה לכך שהשיר לא יגיע לגמר האירוויזיון. גם הטיעון שתושבי היבשת הנכספת לא כל כך חולים עלינו לא מספיק כדי להסביר את זה. נדמה לי שהסיבה היא בעיקר שיטת ההצבעה הלא הוגנת (איך יכול להיות ש"הדרך" של אסטוניה, אחד השירים היפים בימי שידע האירוויזיון, לא עלה?), אבל נניח לזה. זה לא באמת מעניין. מה שהיה מעניין בתחרות אתמול, שבשבילינו היא הדבר הקרוב ביותר לאירוויזיון השנה, היה, כאמור, לראות את ההבדל החד הזה. ההבדל בין האנרגיה המסיבתית, הניהליסטית, הכמעט דקדנטית, של נציגי ארצות אירופה - אפילו אלו הנחשלות והמוכות ביותר - לבין האנרגיה העגמומית אך מלאת האמונה של המשלחת שלנו.

ההבדל הזה הוא ייצוג מובהק כל כך של הבדל מהותי ומוכר, ההבדל הגדול בין חזון החיים הנורמליים לבין מדינת ישראל, מדינה שאפילו ההימנון שלה הוא שיר שעניינו תקווה, שיר של מדינה שעדיין איננה. מפני שמי שכבר יש לו מדינה, לא צריך לקוות, להאמין, או לשיר "הללויה" מהבוקר עד הערב. באירופה אנשים חיים, בישראל אנשים מקווים יום אחד לחיות. או לפחות לזכות באירוויזיון.