"מידלסקס" (מודן) זיכה את ג'פרי יוג'ינדיס בפרס פוליצר לספרות לשנת 2003. לעומת פרס ספיר הישראלי, הזכייה בפוליצר היא יוקרתית למדי (למרות שאפשר בהחלט להעדיף את הב?ו?קר האנגלי, שהוא מעניין יותר). אם מבקשים למצוא מכנה משותף בין הזוכים בפוליצר לאורך השנים המשימה נראית מסובכת: מצד אחד "חלף עם הרוח", מצד שני "למי צלצלו הפעמונים". במחשבה שנייה, אולי זה לא כל כך קשה. אם נעשה ממוצע בין השניים האחד רומן רומנטי המתרחש במלחמת האזרחים בארצות הברית, והשני - רומן רק מעט פחות רומנטי (וודאי לא המשובח ביותר של המינגוויי), שמתנהל על רקע מלחמת האזרחים בספרד אפשר להקיש על הכלל: בפוליצר מעדיפים אפוסים תקופתיים, רוחב יריעה חברתי-היסטורי-ותרבותי. ספר שיוכל בסופו של דבר להיכנס לרשימת ספרי הקריאה המומלצים.
הרומן "מידלסקס" הוא זוכה ראוי: רב תקופתי, מתנהל על פני אזורים שונים, נפתח במלחמה ומוראותיה ומתאר היסטוריה מורכבת של משפחה אחת לאורך המאה העשרים. מדובר ברומן מהנה מאוד, משעשע, כתוב היטב ואינטליגנטי. אבל יותר מכל אלה, "מידלסקס" מצטיין באופנתיות. במרכזו עומדת המספר/ת קאלי/קאל: ברייה שחוצה בצורה מבריקה ושערורייתית קטגוריות מגדריות. כי קאלי ש"נולדת פעמיים", תחילה כילדה מתוקה ואחר כך כנער מתבגר, היא הרמפרודיט.
מבלי להיכנס להסברים מדעיים ותרבותיים מורכבים, לצורך העניין ההרמפרודיט הוא יציר אנוש בעל איברים וסממנים נשיים וגבריים כאחד, ובמשך שנים ארוכות וחשוכות קוטלג כסטייה של הטבע, כ"מפלצת". אולם בעידן כה רב מגדרי כעידננו, כאשר המין והמיניות משייטים בכל דרך, נתיב ומשעול - הבחירה בהרמפרודיט, המנושל מאתמול, לגיבור של היום היא בהחלט נכונה פוליטית ואופנתית.
ואכן, מידלסקס עונה באופן מושלם לקטגוריות אופנתיות-אקדמיות: הוא עוסק בשאלות של שחורות ולבנות, בשאלות של מגדר, בשאלות של גנטיקה ותרבות. נדמה שאין בנמצא יותר "דיבור מהשוליים" מאשר דיבורה השוטף של ההרמפרודיט קאליופה/ קאל: נצר למשפחת מהגרים, חוצה קטגוריות מגדריות, מצוי/ה במעמד שוליים חברתי וכלכלי בשכונה הבורגנית ובבית הספר היוקרתי לבנות.
לאורך הרומן יוג'ינדיס פורש מפה רב דורית ורב לאומית, כדי לצייר אילן משפחתי שמצטיין בעיקר בהפריה עצמית: מדרגת אחים עד דרגת בני דודים ראשונים. החטא המוקדם של גילוי עריות יזכה כעבור שלושה דורות בעונש: הולדת ההרמפרודיט. לזכותו של יוג'ינדיס ייאמר שהוא מצליח להיפטר בהמשך מתבנית החטא הקדמון ואף מעלה את האופציה החתרנית שההרמפרודיטים עוד יירשו את הארץ, כי הם- הם הבריות המושלמות, הדור הבא של האנושות, זכר ונקבה ברא אותם - בגוף אחד.
הקהל האמריקאי חיבב מאוד את "מידלסקס". כך גם ג'ונתן פראנזון, מחבר "התיקונים", שהמליץ עליו בחום. המלצתו של פראנזון אינה מפתיעה בהתחשב במושא הכתיבה הדומה של יוג'ינדיס ושלו: הוויה כלאמריקאית שלמעשה היא הוויה מסוכסכת, הממתינה לפירוק. אבל "התיקונים" מתוחכם ואפל יותר מ"מידלסקס". הרומן של יוג'ינדיס אמנם נקרא בשטף ובהנאה ורצוף הבחנות תרבותיות משעשעות ומחכימות (אחת המשעשעות בהן היא תיאור הבית שבנוי על פי אסכולת הערבה בתוך פרבר בורגני). אך בשורה התחתונה, על אף מושאו המרתק (מעטים הספרים ששמו במרכזם המפרודיט), הוא אינו מאתגר מחשבתית או מגדרית. "מידלסקס" הוא רומן עשוי היטב אך נדמה שעיסוקו האובססיבי בניסיון להיות ל"רומן גדול" הוא מכשלתו הראשונית.
ב-1928 ראה אור לראשונה "אורלנדו" של וירג'יניה וולף. אף שאורלנדו אינו הרמפרודיט מוכרז, בהחלט אפשר לראותו כתיעוד בדיוני של חיים ובעיקר חיים נפשיים של המפרודיט. וזהו החוסר העיקרי ב"מידלסקס": מלבד הניידות המגדרית, חסרה המורכבות הרגשית המצופה שיכלה להפוך את "מידלסקס" ליותר מסך כל מרכיביו. אין בו הצעה לחשיבה מסוג אחר או התחקות על מבנה נפשי רב מגדרי, אם ישנו כזה. נכון, אפשר לטעון כי לכך חתר יוג'ינדיס: להציג הרמפרודיט כדומה (לנו), ההרמפרודיט כא-חריג; אבל כמה חבל שהכר הפורה שבחר יוג'ינדיס לעצמו אינו מציע חריגה ספרותית או מחשבתית מהקטגוריות המוכרות.
אחד הרגעים היפים ב"אורלנדו" מתרחש רק באמצעות מבט: "והנה ראה דמות באה מביתן השגרירות של מוסקבה, נער או אשה, שכן סייעו המקטורן והמכנסיים הרווחים של האופנה הרוסית להעלמת המין, ולבו נתמלא סקרנות עילאית". הדמות מתחלפת בעיני אורלנדו המתבונן מדמות גבר לאשה ושוב לגבר, ובהגיעו אל אורלנדו מתגלה שזו אשה. כל חילופי המינים מתרחשים בדקות ספורות (ובהחלקה על הקרח!), ובכל זאת אלה רק תעתועי ראייה. המבט הוא טעון במיוחד כשנזכרים בכך שזה מבטו של אורלנדו: דמות שמגדרה מתחלף באופן מעורר השתאות ובכל זאת באורח טבעי לגמרי. אורלנדו הוותיק אך החתרני והמשועשע של וולף מבהיר כי החתרנות של "מידלסקס" היא בעיקר רעשי רקע ובכלל לא הדבר עצמו.
הבולבול של השכן גדול יותר
13.5.2004 / 15:40