יש לנו גולם במעגל

זו השנה הראשונה בה התייחסה ישראל לתחרות האירוויזיון בצורה הראויה לה - באדישות. מכיוון שהוחרמנו מהתחרות בשלב חצי הגמר על ידי האירופאים האנטישמים, החרמנו אנו הישראלים את הטקס בחזרה. חוץ מחובבי הז'אנר, הוא לא עניין אף אחד. טבלת הרייטינג תוכיח ודאי כי מעטים צפו בו, ואף אני התקשיתי למצוא פרטנרים לצפייה לאחר שהוטלה עליי המשימה הקשה לסקרו.

וכי למה ונצפה בטקס הארוך והמיותר הזה אם אין אנו משתתפים בו? ההשתתפות בטקס, המספקת לנו הזדמנות נדירה להשתלב באיחוד האירופאי ואף לגבור עליו, היא הלא הגורם היחיד שמדביק אותנו למסך. בהיעדר הישגים בולטים אחרים בזירה הבינלאומית, התחרות הזו היא כמעט האפשרות היחידה שלנו לזרוח בשמי העולם, ומכיוון שהעונג הזה נשלל מאיתנו השנה, האירוע באיסטנבול לא מעניין כאן כלב מת. כמו שלא אכפת לנו ממלחמות בהן אין לנו חלק, כך לא אכפת לנו גם ממלחמת האירוויזיון לשנת 2004.

אולי אלוהים חש כי כבר צ'יפר אותנו השנה די והותר עם כל הפיינל-פור הזה, והחליט לחסוך מאיתנו ריגושים נוספים. ואכן היה טקס שמח, שטחי וטראשי כראוי, בניצוחם של המנחים הטורקים – ככל הנראה המכוערים ביותר בתולדות האירוויזיון.

אי השתתפותנו הדגישה את סתמיותו של הטקס, השנה כבכל שנה. מרגע שאין לך פייבוריט בתחרות, היא הופכת להיות יותר משעממת ממשעממת. שלב ההצבעה הופך גם הוא לנצחי ומאבד את אפקט המתח. למי אכפת מי הזוכה בתחרות כשאי אפשר להאשים את כולם באנטישמיות ולנבוח "זה מה שאנחנו מקבלים אחרי השואה?".

כדי לשרוד את ההצבעה למרות הכול, בחרנו אני ושני הלצים מ-B.B.C, שהגחיכו את התחרות בהערותיהם הארסיות, את ליסה אנדריאס, בת 16 מקפריסין, בעלת הקול הכי טוב בתחרות, כפייבוריטית שלנו. ליסה הגיעה למקום החמישי והפסידה את תואר הזוכה לרוסאלנה, זינה הנסיכה הלוחמת מאוקראינה. כפי שראוי באירוויזיון העדיפה רוסאלנה להשקיע בעיקר בתלבושות שבטיות ובתנועות ריקוד א-לה ג'ינג'יס חאן, ונתנה הופעה אירוויזיונית קלאסית. אם היינו משתתפים כבר היינו מראים לה מה זה.