מעלה עקומים

אשת הלהיטים נעמי רגן, שהתפרסמה עד כה בעיקר בזכות נבירתה בנבכי העולם החרדי, שולחת הפעם זרועותיה לכיוון ההתנחלויות והמציאות הפוליטית העכשווית בישראל. "הברית" (כתר) מגולל את סיפורה של משפחת מתנחלים החיה בגוש עציון, שחייה השלווים מופרים באחת כשאבי המשפחה ובתו נחטפים על ידי החמאס. בעוד כוחות הביטחון מנסים לעלות על עקבותיהם, נחלצת לעזרת האם, שנשארה לבדה בשלבי הריון מתקדמים, סבתה של האם ושלוש חברותיה, כולן ניצולות אושוויץ.

רגן מצליחה שוב לשחזר את אותה נוסחה שהפכה אותה לסיפור הצלחה מסחרי ופונה אל הקהל הישראלי מבעד לשלושה פילטרים: אמריקאיותה, נשיותה וחרדיותה. הברית שכרתו ארבע הנשים ניצולות השואה עומדת בבסיס הסיפור. הן מתגייסות כל אחת בדרכה לסייע לנכדתה של הדתייה האמריקאית. ארבע הנשים הן אבטיפוס של דמויות נשיות שכל כך שכיחות ברומן מהסוג הזה (היינו, ספר על גבול הרומן הרומנטי): אשת משפחה מסורה, שאמונתה חיזקה אותה לאורך השנים; אשת עסקים סטייל הלנה רובינשטיין, שבנתה תעשיית קוסמטיקה אך איבדה את נכדתה לנסיך סעודי; האשה העצמאית והמשוחררת, שבחרה להיות מדאם באחד מבתי הבושת המפוארים בפריז; והנוצרייה, שלמרות אמונתה השונה לא שכחה מעולם למי היא חבה את חייה ומוכנה להתגייס לעזרת חברותיה בכל עת.

נוכחותן של הנשים האלה מציבה את טראומת השואה בבסיס כל התרחשות – הרוע שפעם איים על חייהן לא נעלם עתה מהעולם אלא עבר לאיים על חיי צאצאיהם: "אנחנו היינו יהודים. שרצים. הגיע לנו להיות במחנות. הגיע לנו למות. ועכשיו – הם 'מתנחלים'. גם להם מגיע שיירו בהם כשהם נוסעים במכוניות שלהם" (עמ' 187). הבריחה החוזרת אל השואה מהווה עד היום הצדקה אולטימטיבית לכל המתרחש בישראל. טראומת השואה מחזקת את הנחת היסוד של הקונצנזוס הישראלי: אתיקת הקורבנולוגיה האדישה לעובדות. מראש צד אחד הוא קורבן, והצד השני הוא אויב חייתי ובלתי מוסרי.

רגן מתיימרת להציב אלטרנטיבה לסופרים כמו עמוס עוז ודויד גרוסמן ולשים את אנשי הרוח הימנים על השולחן. היא עצמה מתנגדת להכללות "מתנחלים" ו"שטחים" שמוציאות, לטענתה, את דיבתו של העם היהודי. בעולמה המתנחלים הם מתיישבים תמימים, חלוצים ממש, שכל רצונם היה ב"שטח אדמה משלך שאפשר לשתול בו עץ שיכול לצמוח במשך מאה שנה" (15), שפתאום גילו שבן לילה, כמו בסיפור של קפקא, הפכו לחרקים. מנגד, רגן איננה בוחלת בהכללות מהסוג ההפוך ומנצלת הזדמנות לסגירת חשבונות.

בשנים האחרונות מנהלת רגן מלחמת חורמה נגד רשתות טלוויזיה זרות, שלטענתה הן פרו פלסטיניות. כך מופיעה לה ברומן דמותה של ג'וליה גרינברג, העיתונאית השאפתנית שבעוונותיה מחזיקה בכל הדעות המוטעות ומזדהה עם הצד הלא נכון במאבק. גרינברג, שמאמינה כי "אבד הכלח על המושג יהודים רדופים" (80), מתוארת כצעירה טיפשה ושטחית המסנוורת מרצונה להצליח עד כדי כך שאיננה מבחינה יותר בין טוב לרע - "אני לא אוהבת את המילה טרוריסטים, היא כל כך שיפוטית!" (126). ברור, כמובן, שהיא באה על עונשה, ונותר רק לתהות אם זהו הגורל הראוי על פי רגן לכל העיתונאים המאמינים כי מדינת ישראל עושה שימוש מופרז בכוחה.

זו הפעם הראשונה אצל רגן שהגירסה העברית - שהיא בעצם תרגום - רואה אור לפני זו באנגלית. למרות זאת היא ממשיכה לפנות לקהל קוראיה מתוך הנישה של הסופרת היהודיה-אמריקאית באמצעות סכמטיזציה ברורה. הספר צובע את המציאות שכולנו מכירים היטב בשחור ולבן ואינו מותיר מקום לספק. מופיעים בו כל המרכיבים הנכונים: חברות אמיצה בין נשים, סיפורי אהבה חוצי דתות ויבשות, סיפור מתח ומלחמה על חיי האדם וכמובן, איך אפשר בלי, אנשי ביטחון ישראלים אמיצים ומסוקסים המצילים את המצב.

ברור, אם כן, שגם ספרה החדש של נעמי רגן הגיע במהרה אל רשימת רבי המכר. במדינה שבה מתפקדי מפלגת שלטון ימנית (או ליתר דיוק ארבעים אחוז מהם) קובעים את סדר היום הלאומי ימצא הספר קרקע דשנה לאג'נדה הפוליטית שהוא מציג. באשר לי, אני מעדיפה את המציאות הסדוקה, מלאת החורים, שבה כולם צודקים וטועים בו זמנית, הבאה ליד ביטוי בספריהם של עוז, דוד גרוסמן וסייד קשוע.