השינקינאי הולך יחף

בשנות השמונים, דקה אחרי מלחמת שלום הגליל וחמש לפני האינתיפאדה הראשונה, כמעט הצליחה תל אביב להיות משהו אחר לגמרי. הקליק ניכסו את קולנוע פריז, עמוס גוטמן ביים את בועז תורג'מן, ואיילת מנחמי הביאה לאוויר העולם את "עורבים". רחוב שינקין רק החל להבין שהוא כזה. בדיוק אז חזר דני זקהיים משלוש שנות לימודי אמנות בצפון אמריקה. עד מהרה הפך להיות הנביא, הכוהן והנציג הרשמי של אמנות המיצג בארץ. על אף שהיה ספוג בהשפעות קנדיות ואמריקאיות, החל זקהיים לברוא סדרת מיצגים צבעונית הקשורה ישירות לאווירה החברתית והפוליטית בישראל. בשיא פעילותו הקים, יחד עם תמר רבן וענת שן, את מקלט 209 – מרכז שהפך לשם נרדף לאמנות המיצג על ענפיה השונים.

עשר שנים עברו מאז נפטר זקהיים, סיבה טובה לנסות לסכם את מפעלו האמנותי. לאסונם של חובבי התרבות, הושמדו חומרים תיעודיים ואובייקטים רבים בשריפה הגדולה בבית מרכזים, שריפה שגם חיסלה זמנית את מקלט 209. למרות זאת נשאר מספיק חומר לאצור תערוכה גדולה בגלריה האוניברסיטאית של תל אביב. לכלוא את מיצגיו של זקהיים בין כתליה המלומדים והמתנשאים של האקדמיה לא ממש עושה להם טוב, אבל בהתחשב בעובדה שמדובר בפרויקט גמר של דנה תגר, סטודנטית ללימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטה (ובעצמה חניכה של מקלט 209), התוצר חשוב ומרשים.

זקהיים התעניין בחיבור לעשייה ולהוויה המקומיים. על אף טענתה של האוצרת שהיה תייר מזדמן, זר ואפילו תלוש, המציאות היתה הפוכה: זקהיים ניסה תמיד לגלות מהי "הישראליות" בכל מקום: בהרי הגליל, בחאנים של עכו וכמובן ברחוב התל אביבי. במיצג "מפלגת בבל" הסתובבו האמן ואחותו, אסתי זקהיים, בין האנשים הסקרנים ברחוב, והפצירו בקהל לבחור בהם כבשליטים. על במה גדולה שרו שירי תעמולה, חילקו עלונים ועשו רושם של ערב בחירות. במיצגים אחרים הציג עצמו זקהיים כגנרל חבוש קסדה, עונד אשכולות ענבים בתור כותפות ומכוסה לעייפה במדליות ובעיטורים. דמות אחרת, חביבה עליו לא פחות, היא של "נינג'י הג'ינג'י", טיפוס הזוי המכריז על נאמנותו לציונות בין שקופיות מהבהבות של שחקני מטקות על חוף הים.

החיבור של זקהיים לעשייה האמנותית בארץ בא לידי ביטוי גם בבחירה שלו לקיים מיצגים קבוצתיים שיש להם זיקה פוליטית. זקהיים לא היסס לצאת מהבועה השינקינאית ולהיפגש במסוף ניצנה שעל גבול מצריים עם אמנים אחרים. בכך הצטרף, למעשה, לאמני האדמה והמיצג של שנות השבעים כמו מוטי מזרחי, אביטל גבע ומיכה אולמן, שהתרוצץ עם סלים מלאי אדמה בגבול שבין קיבוץ מצר לכפר הערבי מסר. זקהיים הפך את הכיוון הזה למשהו צבעוני הרבה יותר. במיצג "אומן-שאמאן-שואומן", שנערך ביישוב הגלילי נס הרים, הוא עסק ביסודות פולחניים. לצלילי דקלום טקס בר המצווה של האמן, הלבוש מכנסי פרווה וטלאים צבעוניים, הוא ספק עקד ספק משח בשמן נער עירום למחצה.

לזקהיים היו גם רגעים אפלים יותר, בעיקר בשנות מחלתו. המיצגים הלכו והתכנסו לתוך חללים תל אביביים, האמן הלך והתרחק מהקהל. סממני ההיכר שלו הפכו להיות הגלובוס ומשקפי המצפן, עדות לגעגועים לעולם הגדול ולאנושות אוניברסלית יותר.