האליטה שותה מרגריטה

ספרו של עוז אלמוג, "פרידה משרוליק", הוא לפני הכל שערורייתי מבחינת מימדיו: שני כרכים עבים שמחזיקים 1,400 עמודים. כיצד כותבים ספר שכזה? כיצד קוראים בו? כיצד סוחבים אותו מחנות הספרים? בחמישה שערים, כל אחד מהם באורך של ספר שלם, המקיפים תחומי חוויה שונים באופיים – תקשורת, משפט, פסיכולוגיה, פמיניזם ומשפחה – מדגים אלמוג פעם אחר פעם את התזה המרכזית של ספרו: "מגמה חברתית שהחלה להסתמן כמה עשורים קודם לכן באליטה הישראלית הוותיקה, המשכילה והמבוססת – המגמה להחליף את ההזדהות הציונית הטוטאלית והתמימה בתפיסה אנליטית-ביקורתית ואת הזיקה הלאומית בזיקות מסוג חדש".

כה עב-כרס הוא המחקר, כה פשוטה היא מסקנתו: מהלך יחיד, לינארי ורציף מוביל את הקבוצה המרכזית בישראל מתפיסות לאומיות-ציוניות נוקשות אל עבר פתיחות ביקורתית, אינדיבידואליסטית, פוסט-לאומית. מערכת הערכים הציונית מתפוגגת ובמקומה מופיעה מערכת ערכים חלופית: שוויונית יותר, אוניברסלית, דמוקרטית, ליברלית. בהיר, אלמנטרי, שווה לכל נפש.

כמעט לכל נפש. נשאי שינוי מבורך וחד-משמעי זה הם חברי "האליטה הישראלית". המחבר מבהיר שאין כוונתו לצמרת הפוליטית, הכלכלית או התרבותית בלבד, אלא לקבוצה רחבה של אנשים בעלי מאפייני זהות דומים: יהודים, צברים, אשכנזים, משכילים, מבוססים כלכלית, חילוניים, ליברלים, "למעלה ממיליון איש". טענתו של אלמוג היא שבעוד מאפייני הזהות של האליטה לא השתנו מאז קום המדינה, חל שינוי מהפכני בצביונה האידיאולוגי של קבוצה זו. מחקרו, שמשרטט בגסות את השינוי, מסכם את התרבות הישראלית כפועלה הבלעדי של אליטה מובחנת, וכלל אינו עוסק בקבוצות אחרות – דתיים, חרדים, פלסטינים-ישראלים, מזרחיים, ישראלים שאינם ילידי ישראל – שאולי תרמו גם הן במעט לשינוי הערכי במדינה. אולם אפילו ההנחה שקבוצה אחת היא סוכנת בלעדית של שינוי, שלא מתרחש אל מול כוחות חברתיים אחרים, אלא קורה מאליו, היא לכל הפחות תמוהה. כך גם ההנחה ש"למעלה ממיליון איש" הם בגדר מקשה אחת, שאיננה מורכבת ממעגלי מרכז ושוליים, ואינה מקיימת בתוכה מערכי השפעה, שכנוע, הכלה והדרה.

המודל של אלמוג מציב מול מערכת הערכים הציונית, ששלטה בכיפה בתחילת ימיה של החברה הישראלית, שתי חלופות: מכאן מערכת דתית, שמרנית, אתנוצנטרית, ומכאן מערכת דמוקרטית, קפיטליסטית וגלובלית. האליטה הישראלית עברה מהמערכת הציונית למערכת הדמוקרטית; המערכת הדתית כלל לא משפיעה עליה, ומתייצבת למעשה ככוח נגד. את הצהרות הפתיחה החדות הללו קראתי יום לאחר זכייתה של מכבי תל-אביב בגביע אירופה לקבוצות אלופות. האם אירוע חשוב זה עומד במודל של אלמוג? קודם למשחק הגישה שרת הספורט למאמן הקבוצה ספר תהילים שישמש לו קמע; המאמן, ששבת ממלאכתו קודם למשחק המכריע בשל קדושת השבת, הודה בסיום המשחק לאל, שרק בזכותו התאפשרה הזכייה. שדרי טלוויזיה ועורכי עיתונים התגייסו למאמץ הלאומי וחגגו את הצלחתו. אולם הספורט אוכלס באנשים שהשקיעו מאות אם לא אלפי שקלים כדי לקחת חלק בניצחון. ורני יהב זימן אף הוא את מקורביו למשתה לרגל ההישג. האם התרחשה באירוע זה הפרדה כלשהי בין לאומיות, דתיות וקפיטליזם? האם האליטה הישראלית ויתרה על אלוהים, או על התעטפות בדגל המדינה, במופע שמופעל על פי כללי שיווק הסחורות של המשק הגלובלי?

אלמוג כמובן איננו נדרש לכך. הוא מעדיף סיכום אנציקלופדיסטי, נקי מכל פרשנות מאירת עיניים, של מעשי האליטה. כל המי ומי נזכרים בספר המונומנטלי, יחד עם ביוגרפיה מפורטת ורשימת מלאי של פועליהם. הספר מצליח להקיף את רוב תחנות התרבות הישראליות – כלומר, האשכנזיות והליברליות – באותה רמה של שטחיות ותפלות. ארבעה עמודים מקדיש אלמוג למשפט אייכמן, למשל, בהם הוא מצליח לדחוס את התנהלות המשפט, התגובות עליו, הוויכוח ההיסטוריוני שהתנהל בעקבותיו, ואפילו מגיש פריט ארכיוני נדיר: הקטע שפתח את נאומו של התובע גדעון האוזנר ("עימדי ניצבים, בשעה זו, שישה קטגורים"), שדומה שמדבר בעד עצמו, מכיוון שהמחבר לא טורח להעיר עליו דבר. ספרי לימוד לתיכון מכילים מידע מפתיע יותר וניתוחים משמימים פחות.

"קצרה היריעה מלדון כאן בהרחבה בתהליך התגבשותו של השמאל הישראלי", כותב אלמוג. רק 1,400 עמודים, ככלות הכול. אבל אם אי אפשר לסכם, מאין התשוקה האדירה לסכם? "פרידה משרוליק" לא מציג את הקונפליקטים שקורעים את החברה הישראלית; הוא אף לא מצביע כראוי על הקונצנזוס הלאומי-אתני/דתי-קפיטליסטי שמאחד אותה. אין בו מילה על הכיבוש, על הקיטוב המעמדי והכלכלי, על האלימות. הוא אופטימי ונינוח ומרוצה מעצמו עד בלי די. הציונות מתה, תחי הציונות. "החריג, המבוזה והמנודה" הפך, כותב אלמוג, "לגיבור ולנביא של התרבות הישראלית השלטת החדשה". האם אפשר לקרוא כאן היום אמירה כזו מבלי לגחך בכאב? אם היה אלמוג, נציג מובהק של האליטה הישראלית, עוטה עליו את המחלצות הפוסט-לאומיות והאנטי-שוביניסטיות שהתקין לו אלמוג הסוציולוג, היה מבין שהגודל – ודאי בכל הנוגע לספרו – לא קובע.