"הבשורה על פי אלוהים", סרטו החדש של אסי דיין, הוא סרט מיותר ועל אל פי כן יש בו תובנה אחת, מקוממת בפשטותה, שוודי אלן עשה עליה קריירה שלמה: הכל מתחיל ונגמר בנערה בת 16. ובאופן מפורט יותר כל מה שאנחנו, הגברים, עושים, אנחנו עושים כדי לזכות במבטי הערצה, ואולי יותר מזה, מנערה בת 16.
סטיבן גלאס, שפיברק 21 כתבות עבור השבועון האמריקאי המכובד "ניו רפבליק", לא עשה זאת רק כי רצה להרשים נערה בת 16. הוא עשה את זה כי רצה, כמו כולנו, הכרה ותהילה ושם שמופיע בשער של "העיתון שטס עם אייר פורס 1". בנוסף, הוא עשה זאת מכיוון שכמו כל עיתונאי, הוא רצה למצוא חן בעיני העורכים שלו. וגם, כמובן, כי רצה להיות נאהב, או יותר נכון - פחד להיות לא נאהב. אבל אחרי שהגיע למעמד "הכוכב של העיתון", עם הסיפורים הכי טובים והניסוחים הכי מבריקים, כל הרצונות הללו התממשו במוחו לכדי פנטזיה אחת להרצות מול תלמידים בבית הספר בו למד ולזכות במבטי הערצה מנערה בת 16 בזמן שמורתו לשעבר מונה את כל כתבי העת המפורסמים שבהם הוא כותב.
כל אדם עם איי.קיו ממוצע ומעלה יכול לעבוד בעיתונות. כנראה שגם יוצרי "חשיפה" חושבים כך, אחרת לא היו בוחרים לשים בפיה של מזכירת המשרד את אחד המשפטים המשמעותיים בסרט, אותו היא מטיחה בעורך הראשי מיד לאחר פיצוץ הפרשה: "אם הייתם מפרסמים בעיתון תמונות, כל זה לא היה קורה". אבל ה"ניו רפבליק" לא מפרסם תמונות כי הוא עיתון "מכובד", וסטיבן גלאס המשיך להמציא כתבות מבלי שמישהו יראה אי-פעם את כל האנשים עליהם הוא כותב. הוא פשוט הבין מה שכל תלמידי התקשורת במכללה למנהל לא יבינו לעולם: עיתונאים טובים הם פשוט אנשים סקרנים. מאוד. בניגוד למקצועות הרבה פחות "מכובדים", עיתונות לא דורשת הכשרה מיוחדת. מה שמשאיר את הכישרון והאמביציה כפרמטרים הכמעט יחידים לזיהוי עיתונאי טוב. ולסטיבן גלאס, המגולם כאן בצורה מופתית על ידי היידן כריסטנסן, היו המון משניהם.
המקרה של גלאס מורכב, כי כשרון ההמצאה האדיר שלו שווה ערך לכשרון הכתיבה שלו, ולהפך. כמו במאים גדולים, גלאס מסוגל לדמיין סיטואציות שלמות לפרטי פרטים. הוא ממציא סיפור שמצית את דמיונו, מפברק מקורות, מעניק שמות, מדייק בתיאורים והופך בליל מחשבות לכתבת מגזין מסעירה של אלפי מילים. הכישרון הזה, שלאחרונה מסתבר שיותר מדי אנשים בעיתונות האמריקאית התברכו בו, מביא ילד מוכשר בן 24 לטוס במעלה עולם העיתונות ולהתרסק בדרך הכי כואבת שאפשר. "חשיפה" מצליח להביא בצורה אותנטית למדי את האווירה הספק תחרותית ספק ידידותית שמאפיינת מערכות עיתונים, ואת רצונם של העיתונאים לעשות לקולגות שלהם בדיוק מה שהם עושים למושאי הכתבות שלהם - לזרוק אותם למעלה רק כדי לראות אותם נופלים.
אבל הסרט הרבה יותר מורכב מתיאור הדינמיקה של מערכת עיתון, כי הוא מציב את החולשות האנושיות בראש הדיון. לא רק החולשות האנושיות הברורות של גלאס הצורך באהבה והערכה - אלא גם את חולשותיהם של חבריו לעבודה, ודרכן את חולשותינו שלנו כצופים. "חשיפה" טוען בין היתר שהסיבה המרכזית שתרמיתו של גלאס לא נחשפה בזמן (וגם כשנחשפה הדבר נעשה על ידי כתבי עיתון מתחרה) היא שחבריו לעבודה פשוט חיבבו אותו. פשוט אבל גם מורכב, כי את שיקול הדעת העיתונאי שהפעילו בעיתון לגבי כל פיסת אינפורמציה שהגיע לידיהם, לא הפעילו העמיתים והעורכים לגבי הכתב הכי מוכשר שלהם. אפילו קלואי סוויני, בתפקיד הכי יאפי שעשתה עד היום, מנסה להגן על גלאס גם כשכבר ברור שהוא שיקר ללא הפסקה. הם בסך הכל עשו מה שכל אחד מאיתנו עושה לפעמים עיגלו את הפינות לטובת האיש שהם חיבבו מהעבודה, שהצחיק אותם וזכר את ימי ההולדת שלהם. כלומר, זו אפילו לא אהבה, וגם לא רק נערה בת 16, רק צורך אנושי לתת למי שנותן בחזרה.