נודניק של כבוד

ערוץ 8 בממיר הדיגיטלי הוא בערך הסיבה היחידה לכך שעדיין לא בעטתי בראשם של המכרים שהמליצו בפני ללכת על החבילה של הכבלים ולא על זו של הלוויין. כמובן, גם בערוץ הזה לא כל הבזק הוא פאר היצירה, אבל לצד הרבה מאוד חומרים משומשים ומיותרים אפשר למצוא בו עדיין לא מעט יציאות מופלאות (כמו, למשל, הסדרה המדהימה של ארי פולמן, "החומר שממנו עשויה האהבה").

"האמת העירומה" של מייקל מור, שמשודרת שם עכשיו מדי ערב, היא גם וגם: מצד אחד זאת יציאה משומשת ומיותרת - מפני שמדובר בסדרה שעניינה אקטואליה שמגיעה לצופי הכבלים בערך אלף שנה אחרי שהופקה, לאחר שכל מי שיש לו חוט ומסך כבר צפה בה ובשעה שכל העולם בכלל לוטש עיניים אל עבר פרשיית אי ההפצה של החומר החם החדש, "פרנהייט 9/11" , סרטו האחרון וה(כמובן) שערורייתי של מור, המצחיה והבטטה. אבל מצד שני זוהי גם יציאה מופלאה, מפני ש"האמת העירומה" היא יצירת מופת, במובן החיובי של המילה, שאף פעם לא מאוחר לצפות בה.

נכון, יש בסדרה כמה ענייני דיומא שכבר נס ליחם, כמו בדיחות על מוניקה לווינסקי, אבל זה בהחלט נסלח, כי מייקל מור הוא, סלחו לי על הצרפתית, בהחלט גאון. בפרק הראשון ששודר פגש מור, בין השאר, חולה סכרת גוסס, שחברת הביטוח הרפואי לא היתה מוכנה לממן את ניתוח השתלת הלבלב שלו. השניים הלכו למשרדי הנהלת חברת הביטוח, חילקו לבכירים הזמנה ללווייתו של הבחור וביימו שם לוויה מפוארת. לבסוף קיבל הגוסס לבלב וכעבור כמה שבועות שינתה חברת הביטוח את הסעיף שמונע מחולי סכרת מימון של אותה השתלה. בפרק השני הוא יצא לסיבוב הופעות ברכב ורוד עם חבורה של הומואים מזדיינים בתחת, במדינות אמריקה שבהן משכב זכר נחשב לעברה פלילית. לא בטוח שהחוק שונה בעקבות התוכנית, אבל משהו מהאמת העירומה יצא לאור.

הפעילות של מור בסדרה הזו היא דוגמה ומופת לאופן שבו אמנות מסוגלת באמת להשפיע על העולם. בעזרה שלו לחולה הסכרת יש אמנם משהו מן הפילנטרופיה הדודו טופזית, אבל ההבדל הוא שמור, בניגוד לדודו, לא מתייחס אל עצמו כג'יזס קרייסט, אלא נותן את הקרדיט ואת הבמה לבחור עצמו. לכאורה הבטטה לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, הוא מתנהג ונראה כמו האמריקאי המטופש והממוצע ביותר, אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לעניין רציני כל כך. המייקל מורים הישראלים, לעומתו, בסגנון מיקי רוזנטל ודומיו, הם רציניים עד כדי פלצות, וזה בדיוק מה שמסרס ומגחיך אותם.

יש שמבקרים את מור על כך שהוא מבקר את החברה הקפיטליסטית שהוא עצמו הפך למוצר שלה, אבל בעיני זהו, שוב, רק יתרון, מפני שהדרך הטובה ביותר להשפיע על המערכת היא, כידוע, להשתמש באמצעים שהיא עצמה מעמידה לרשותנו. למייקל מור זה כמעט איפשר להפוך לאמן הראשון שהצליח להפיל נשיא של אימפריה מכסאו. הלוואי שמישהו בישראל ילמד ממנו משהו ויביא לנו מוריות ישראלית אמיתית. מצחיקה ועוצמתית. ומצד שני, יכול להיות שיש דברים שבאמת יכולים לקרות רק באמריקה.