סטוץ תוצרת חוץ

החזרה לאייטיז כבר חילחלה מזמן להוליווד, ואיתה גם האידיאולוגיה השמרנית שהוצגה בשוברי הקופות של התקופה. אפילו "50 דייטים ראשונים", ממפעלות אדם סנדלר ודרו ברימור, בני הדור החדש והעלק-פרוע בהוליווד, נופלת בפח של עצמה. במבט ראשון נראה כי הסרט מנסה לחתור תחת הקלישאות של ז'אנר הקומדיה הרומנטית על-ידי שימוש בגימיק תסריטאי מוצלח - שטחיות חלולה ומכוונת, בדיחות סלפסטיק, שימוש בהפרשות גוף גועליות ובדיחות סקס וולגריות שאמורות להוכיח כמה הז'אנר שטחי, שקרי ומנותק מהמציאות. אם סרטים אחרים בז'אנר מהשנים האחרונות ("החתונה של החבר שלי" או "המאהבים של ורוניקה", לדוגמה) הצליחו להיות חתרניים וחדשניים מסוגם, הניסיון הנוכחי לרדד את הקונבנציות לא מצליח להסתיר את העובדה שבסופו של דבר מדובר בסרט שמרני למדי.

למרות חזותו הסתלבטנית, מגיע גם הסרט הזה בסופו של דבר למסקנה הבורגנית המשעממת שזוגיות מונוגמית היא האופציה היחידה העומדת בפני בני האנוש; אותה מסקנה אליה הגיעו כל אחיו לז'אנר מקדמת דנא, לא משנה כמה פרועים ניסו להציג את עצמם (ע"ע האחים פארלי ושות').

סנדלר ממשיך לגלם גם כאן, בכישרון קומי משובח, את דמותו הקבועה - גבר-ילד שלא מוכן להתבגר ולהתמסד. הוא עובד כווטרינר ימי בחופיה הפוטוגניים של הוואי, מה שמאפשר תצוגה נרחבת של חיות ים מאולפות, ומבלה את לילותיו עם תיירות חרמניות, מהן הוא בורח בשלב בקשת הטלפון. אך כמו בכל קומדיה רומנטית, התנהגותו נחשבת פגומה ודורשת תיקון מיידי. הסרט מעניש את סנדלר עונש קוסמי על יחסו המחפיר לנשים (שכמובן מעונינות כולן בהמשך הקשר עמו) וגורם לו להתאהב בדרו ברימור, שבעקבות פציעה ישנה איבדה את הזיכרון שלה לטווח קצר. סנדלר נאלץ לעבוד קשה כדי לגרום לה להתאהב בו כל יום מחדש, במעין ריטואל רומנטי מקושקש שישמח כל בחורה שלוקחת את הדייט שלה לסרט כדי שילמד שיעורים ברומנטיקה פופקורנית. גברים, השמרו - להזדיין עם מגוון רב של נשים זה מנהג מגונה. רשמו לפניכם: סטוצים - רע, זוגיות מונוגמית - סבבה. וזכרו עוד - בסוף הכל חוזר אליכם כבומרנג. היום אתם פוגעים במישהי, מחר אהבת חייכם לא תזכור מי אתם.

אם מתעלמים משמרנותו הג'ורג' בושית של הסרט, מדובר בקומדיית קיץ טיפשית וקסומה להפליא. "50 דייטים ראשונים" מצליח להפגין מקוריות חיננית כשהוא חוגג על הגימיק הקודר שעשה את "ממנטו". מה שנראה על פניו טראגי הופך בסרט למיצג משעשע עליו מנצחת ברימור, כמעין דובון אכפת-לי קטן, בתפקיד האבודה המתוקה. חיות המשנה גם הן מוכשרות להפליא, ואם כלב הים הביגמיסט בעל כלי המשחית הענק ופינגווין המחמד של סנדלר לא יהיו מועמדים בטקס פרסי הקולנוע הבא של אם.טי.וי, איאלץ להחרים את הרשת.

מלבד החיות משקיע הסרט גם בעיצוב סביבת מחייה הזויה, המורכבת משלל דמויות קצה מדויקות ומצחיקות: שון אוסטין ("שר הטבעות") בתפקיד האח המכור לסטרואידים ולחלומות רטובים, רוב שניידר כחבר המקומי המטורלל, דן אקרויד שמפציע בתפקיד אורח מוצלח כתמיד. את כל אלה מלווה חבורת שחקנים שכנראה לעולם לא נדע את שמם, במצגת של נוירוזות והפרעות נפשיות מגוונות. מהעוזרת המזרח אירופאית האנדרוגינית של סנדלר ועד לטום "עשר שניות", שבעיית הזיכרון שלו אף קשה משל ברימור.

סופו המפתיע והמטריד של הסרט דווקא אינו אופייני לז'אנר. לזכותם של היוצרים ייאמר כי הם אינם נופלים למלכודת "האהבה מרפאה הכול", אולם כמו בכל סרט הוליוודי כשר למהדרין, במקרה ודאגתם, היא תמיד מנצחת.