נקמת הצ'חצ'חים

חיים ברעם אמר פעם בראיון שהוא שייך לזרם הקומוניסטי, שגם כשהמפלגה הקומוניסטית תהיה בשלטון הוא יישאר באופוזיציה. הספר החדש שלו, "אדום צהוב שחור" (בהוצאת מעריב), מתאר את משיכתו לקצוות וטווה את סיפור השוליים הפוליטיים בישראל, אך מעל לכל הוא מהווה שיר הלל למשחק המוזר הזה שבו 22 אנשים רודפים אחרי כדור. ברעם מתאר את שנות העשרה של ילדותו הירושלמית בעשור הראשון של ישראל. ירושלים שבה גן העצמאות היה עדיין בית קברות מוסלמי היא הרקע הדומיננטי של רצף אפיזודות מתקופה פרה-טלוויזיונית. הזיכרון של ברעם תיעד כל גול וכל שיחה אגבית בין אוהדים, אך בשונה מארכיון טלוויזיוני הזיכרון שלו כולל גם ריחות, פנטזיות ואסוציאציות מפתיעות.

באיזשהו שלב תיאורי הטקטיקה והפירוט הדקדקני של כל מה שהשתנה במשחק הכדורגל מתחילים לייגע. אולי הסיבה לכך היא האדישות שאני חש כלפי מזבח הכדורגל והסלידה שלי מעיר הקודש האלימה, אבל ברעם הצליח לשכנע אפילו אותי שהמשחק הזה הוא הרבה יותר ממשחק. עבור הילד חיים ברעם הוא היווה מזור אמיתי למחלת הפרקים שסבל ממנה לאורך ילדותו. משחק שאחראי לדיכאונות הגדולים ולאושר העילאי ולמעשה מהווה תחליף לחיים עצמם. וזה לא סתם כדורגל אלא הכדורגל הירושלמי שאין יצרי, גברי ופוליטי ממנו. כדורגל שמפגיש לקרב מגע אידיאולוגי את הפועל ירושלים הנתמכת על-ידי ההסתדרות עם בית"ר ירושלים הבגיניסטית, ומושווה שוב ושוב בספר למפגש ההיסטורי במלחמת האזרחים בספרד של בני אור (השמאל) בבני חושך (הפאשיסטים).

חיים ברעם הוא בנו של מזכיר ההסתדרות משה ברעם. לבר מצווה שלו הגיעו כל שרי הממשלה. אחיו הגדול עוזי שימש כשר מטעם גלגולה של מפא"י בממשלת רבין. האח עוזי מאוד נוכח בסיפורי הכדורגל והחיבה אליו ניכרת על אף המרחק הפוליטי שהתפתח בין שני האחים – זה שהמשיך את דרכו הממוסדת של האב וזה שמציב כיום את הציונות והציוניים כאויביו. הגדרת ה"אתם" בספר והתהום המפרידה גדלה ומתעצמת ממשחק למשחק. הגדרת ה"אנחנו" נבקעת. מפא"י מתגלה כמנגנון ענק ואפרורי שאינו מסוגל להכיל את רעיונות הסוציאליזם וודאי שאינו יכול לייצג את ההמון הפרולטרי.

במשחקים של בית"ר היה מסוכן לאוהד הפועל להזדהות וברעם מתאר כיצד השתיק את שמחתו בנפול אויביו. אנוסים של ממש היו גם בהפועל, כאלה שנאלצו להעמיד פנים של אוהדי האדומים אך למעשה ייחלו למפלתה של הקבוצה האשכנזית המתנשאת ולניצחונה של הקבוצה העממית כביכול שביקשה לערער על ההגמוניה המפא"יניקית. על אף שמדובר בשנות החמישים, בהן בדיוק נטועים שורשי המהפך של 77', הברית הסמויה דאז בין המפד"ל לימין ואף מחיקתה הסופית של מפא"י ההיסטורית שאנו עדים לה בימים אלה.

הספר הוא גם נקודת ציון נוספת בכתיבה החדשה של השמאל הרדיקלי שנדמה כאילו בזמן האחרון מתנער משתיקת הסודיות ומתחיל לשחזר את ההיסטוריה שלו שמעולם לא נכתבה. בין השאר אפשר לציין בתחום זה את אוסף הפליירים המהודר "הכל שקרים", את הסרט הדוקומנטרי "מצפן – ישראלים אנטי-ציוניים" של ערן טורבינר (שזכה לאחרונה בכמה וכמה פרסים בחו"ל אבל עדיין לא הוקרן בטלוויזיה בישראל) ואת האוטוביוגרפיה של האנרכיסט הוותיק אהוד עין-גיל "תחנות בדרך לחצרמוות". אפילו כשברעם מתאר מהלכים על מגרש הכדורגל, ממש כמו תיאורי הקרבות בטנק של עין-גיל, הוא מצליח לזכך את החומר שממנו עשויה ישראל כמו גם להסביר את שורשי המרד באידיאולוגיה הדומיננטית היא הציונות.

לאחרונה הוכו מפגינים אנרכיסטים נושאי דגלים שחורים ואדומים על-ידי חניכי הנוער העובד והלומד בצעדת האחד במאי בתל אביב. אותה מונוליטיות סטאליניסטית שאסרה על ברעם הצעיר להגיע לפעולות בתנועה בחולצה אדומה הביאה לאלימות האידיאולוגית והפיזית כלפי זרם חשוב בחגיגות האחד במאי. באותו ערב ניצחה מכבי תל אביב וזכתה בגביע. חגיגות הניצחון הלאומי היוו הוכחה נוספת לחוסר היכולת להפריד בין תרבות, ספורט ופוליטיקה. הן גם הבהירו עד כמה הצהוב היום צהוב מאוד ועד כמה האדום דהה.