מהפך. אין מילה אחרת שתתאר את מה שהתרחש ביום שישי על המסך ב"כוכב נולד 2". התוכנית שגרמה לי לפקפק בכושר השיפוט שלי, בראה את עצמה מחדש, והראתה לנו מאיזה חומרים קורצו תוכניות טלוויזיה טובות, אפילו כאלו שלא מפסיקות לרדת לעצמן עם מחוות עצמיות לפרקים הקודמים. אפשר להשוות את זה רק לאסון התאומים, המוקרן מהסוף להתחלה. להלן הדיווח מהזירה המתחממת:
אלון ליטבק עלה לבמה כנער העולה למצוות, כולל המבט המרוצה מדי של "זכיתי להגיע לרגע המאושר וגו'", כולל הזיופים המאפיינים את גיל 13. אלא שבמילניום של הנשים, גבר לא יכול להיות רק בובת מין צ'יפנדיילית. הוא חייב שיהיה לו גם כישרון. בנוסף, לאור העובדה שהטרנד האחרון הוציא מהארון את זעירי המימדים, הרי שגם יתרונותיו, כלומר האורך שבין רגליו לראשו והרוחב שבין כתפיו המסורגות, היו לו לרועץ, והוא הודח בבעיטה לביצים. השאלה היחידה שנותרה פתוחה, לפחות על פי כמות הקלוזים שקיבלה סשה, היא מה יעלה בגורלו של הרומן הזעיר שהתפתח בין השניים. מה תעשה הווינרית הכמעט ודאית במחיצתו של הלוזר היפיוף? דבר אחד בטוח יש למה לצפות.
כמה מחבריי הטובים, כמו שאומרים, כבר מאשימים אותי בריקודים על דמה של מיכל רשף. אבל ברצינות - זה שהיא גמגמה בילדותה, עדיין לא הופך אותה לאביב גפן. לכן, אפילו יותר מליטבק, מדובר באחת ההדחות המוצדקות ביותר שתדע התוכנית. אם עד עכשיו אפשר היה להאשים את ההפקה במחיקת אישיותה של נערת הנונסנס, הרי שברגע האמת הוכיחה גברת סול כי לא נשמה ולא אפונה. מקסימום גזר גמדי קפוא. ייתכן שהוורוד פוקסיה מלפני שבועיים עלה לה לראש, אבל לבחורה הזאת פשוט אין עמוד שדרה. כשקיבלה את העצמאות לבחור שיר, שכחה מה הביא אותה עד הלום, השפילה את עצמה בשיר בלתי הולם, וזייפה עצמה למוות.
יעל שחר מעולם לא היתה הפייבוריטית שלי. למעשה, אני לא מכירה אף אחד שבנה עליה. ובכל זאת, ברגע האמת, היא היתה היחידה מבין השלושה שהפכה את מתכונת הקריוקי במתנ"ס של קרית שמונה למופע ייחודי וחד פעמי על טהרת הכישרון. בשקט, בצנעה, וללא סיפור מרגש מהגיהנום, שיננה את הפרקים הקודמים והפיקה את הלקחים. היא בחרה בשיר שמח, ביצעה אותו כהלכה, ולרגע אחד הפכה את מסך הטלוויזיה, כדברי הפרסומת ההיא, למועדון הכי גדול במדינה. העם, מצדו, הוכיח שאינו טיפש כמו שהוא נראה, והראה שטאלנט גדול יכול לחפות אפילו על סיפור חיים יחסית בנאלי.
קשה היה שלא לשים לב להיעדרן של הפרסומות במשך 30 הדקות הראשונות של התוכנית. בדיעבד, היה זה הזמן הקריטי שבו יכלה התוכנית להיבנות מחדש כתוכנית בידור איכותית. בעשר הדקות האחרונות, בשיא המתח, כשבן דוד שלי איבד את השליטה על הבוהן, הורי הפגינו כושר התמצאות בנוגע לאחת, חנה פיראנה, ואפילו סבתא שלי התחילה להתעניין בפלאי הטכנולוגיה האסמסית, הגיעו שלושה רצפים שיווקיים, שנתקעו היטב בין משפטי הסיכום של צביקה הדר. פשוט גאוני.