עוץ לי גוץ לי

הסופרלטיב השחוק "סרט אנושי" כאילו נתפר במיוחד בשביל סרטו הצנוע של טום מקארתי, "אנשי התחנה". כדי לנער את האבק מעל הקלישאה כדאי להזכיר שמדובר בהיפוכו של הסרט ההוליוודי ואף של סרטים אמריקאים עצמאיים רבים, שכן הגיבור הראשי של "אנשי התחנה" הוא במידה רבה טבע האדם.

הסרט מתאר את מעברו של פין מקברייד (פיטר דינקלייג’) לעיירה קטנה במדינת ניו ג'רסי. פין – ננס כבן 30 – הוא טיפוס א-דרמטי לחלוטין. את תשומת הלב המתנחמדת או העוקצנית שמושכת קומתו יוצאת הדופן הוא מנער בעזרת פאסון אפאתי-ענייני ובעזרת העיסוק המשעמם אך האובססיבי בענייני רכבות. כל מה שהוא מבקש לעצמו זאת הבדידות, ודווקא היא נמנעת ממנו כשמול תחנת הרכבת הנטושה בה הוא גר מתמקם ג'ו הקשקשן עם רכב הקפטריה הניידת שלו. לחייו של פין נדחפת גם אוליביה (פטרישיה קלרקסון), שכנתו המגושמת שכמעט דורסת אותו בטעות ומתעקשת לכפר על אשמתה שוב ושוב.

בין אוליביה, פין וג'ו מתפתחת מערכת יחסים מוזרה שנסובה סביב הדיבור ומגבלותיו. פין הוא שתקן כפייתי וזעוף שכמעט ולא מגיב לסביבתו, אוליביה לא מסוגלת לבטא את כאבה בדיבור אלא רק בציור, ואילו ג'ו הוא צומי, דממה-פוב, שעצם הדיבור מהווה בשבילו תהליך משחרר ולעזאזל התוכן. שלושת גיבורי "אנשי התחנה" כאילו סוגדים לאלוהי הדברים הקטנים של התקשורת האנושית. עצם השהייה יחד היא הישג קטן לאלו שהמילים לא מצליחות להושיע. וכך גם רגעים שבכל סרט אחר היו נדמים משעממים הופכים כאן לאמירה מרתקת על שעמום קיומי.

מדהים לגלות שהפרויקט דל התקציב הזה, המדיף ניחוחות אינדי עזים, נעשה דווקא באולפני מירמקס. כיאה לסרט שקיבל פרס על שם מלך הריאליזם האמריקאי, ג'ו קסוואטס, "אנשי התחנה" נראה מאוד שונה בנוף הקולנועי האמריקאי. וכמו הקסוואטס גם טום מקארתי שם דגש אדיר על המשחק. אבל בעוד קסוואטס מדגיש את התחושה המחוספסת-מאולתרת-פטפטנית של המשחק, שחקניו של מקארתי מצליחים להפיח חיות ואמינות בדמויות בעזרת משחק מינימליסטי מדויק. פיטר דינקלייג’, בתפקיד פין, בולט במיוחד במשחק אינטיליגנטי ומעודן, שמפר את הסטיגמה על שחקנים שבאים מתיאטרון.

אבל "אנשי התחנה" הוא הרבה יותר מסרט ריאליסטי מחוספס. הוא מלא שנינות עדינה עד מצחיקה ממש, מבלי להידרש לגגים או פאנצ'ים שמולבשים על העלילה באופן מלאכותי. הוא גם מכיל סיטואציות מלאות פיוט דק שמגובות בצילום חכם, כמו השוט המדהים ובו פין צועד על מסילת רכבת כשמאחוריו פוסעת ילדה.

במבט ראשון נדמה כי הסרט כמעט אינו מציית לחוקי המבנה הדרמטי, ובכל זאת אין בו רגע אחד משעמם. את הרצון לדעת מה קרה אחר כך מחליפה כאן תשוקה להבין את טיבם של הגיבורים. אולי בשל כך מרבים הגיבורים לבחון את הגבולות שלהם ושל חבריהם מבלי שיהיו מסוגלים ללכת עד הסוף. כשאוליביה, ששכלה לא מזמן את בנה, מנשקת את פין, היא עושה זאת בצורה ספק פלרטטנית-ארוטית, ספק אימהית-חולנית. ושניהם קפואים לאחר הנשיקה, מתכחשים לה ונסוגים לאחור. לא מפליא, אפוא, ש"אנשי התחנה" מסתיים באנטי קתרזיס מוחלט. אין פה מצב לספוילר - סתם שלושה חברים שמנהלים שיחת חולין.