בין תל אביב וחיפה עוברת רכבת של חמישים דקות (מהירה). בזמן הזה אפשר לקרוא את ספרו החדש של יהלי סובול, "בין דירות", מכריכה לכריכה. צליחתו המהירה אמנם אינה נזקפת לגנותו אבל מלמדת דבר או שניים על אופיו. "בין דירות" מאפשר הסחת דעת מהתחנות, משקשוק הקרונות - אם להיות פיוטיים לרגע - ואפילו משתלב בקולות החיילים שעולים מהשטח. כמעט אפשר לדמיין את שאול, גיבור הנובלה, מביט בנוף ומגרד מעצמו כמה שורות שיר.
שאול, הגיבור של "בין דירות" (הוצאת בבל), הוא אנרכיסט לשעבר, מוזיקאי לשעבר, אידיאליסט לשעבר, ובפגישתנו עמו הוא מאופיין בעיקר כמשורר סחוף-הווה. גם בלי נסיעות ברכבת ימיו משוקעים בפעילויות בעלות זוהר רומנטי, גם אם הן כביכול יומיומיות. כך גם השיטוט ברחובות וגם הבטלה, תוך בהייה בסרטים הוליוודים ישנים, מסייעות לייצר מין רומנטיקה קלושארית משהו, על כל קסמה המפוקפק.
וכל זאת ועוד בתל אביב של מטה. זוהי תל אביב שנדמית כמעט מיתולוגית, אתר יצרי ואפלולי כאחד. תל אביב כזו, מיתולוגית כזו, היא בהכרח גם פיקטיבית. ב"בין דירות" העיר היא סוג של תפאורה, קוליסות עליהן מצוירים מתווים של בתי באוהאוס ושל אלנבי בתור הדאון טאון. הכל בסדר עד שאתה מנסה לדפוק על אחת הדלתות. אז, חביבי, שוב נגלה שהעיר היא די פיקציה. לא באוהאוס, אפילו לא איטונג, אלא דיקט וקרטון במצב לא משהו. אבל שאול מאמין בנוף של הבאוהאוס למרות שמזמן גילו לנו שהעיר לא כל כך לבנה.
ובכלל נדמה ששאול מסתובב כשהילה של מיתולוגיה עירונית בהתהוות מצטופפת מעל ראשו. לא לחינם ההילה. שאול הוא הצעיר המתלבט והרגיש, מורד מטבעו, אינדיבידואל בעל מבט בוער ושבירות פנימית. כמעט רסקולניקוב בגירסה דיאטתית. רסקולניקוב לייט.
דמויות המורד האקזיסטנציאליסט או הצעיר התועה הן דגם נפוץ ורב זכויות בספרות המאה העשרים. וודאי שגם היום יש לו עוד משהו להגיד. כרגיל, השאלה היא מה ואיך והאם אנחנו מאמינים לו. שאול אינו רסקולניקוב וגם לא הולדן קולפילד. הבלבול שלו, הדכדוך הקיומי שלו, אינם מעלים אופציה אמיתית של ריסוק האני. למרות המאמץ חסרה אצלו העליבות האמיתית, חסרה הידיעה שהעולם נוחת על גבו בחתיכות גדולות של טייח, וייתכן והוא לא יצא מזה. ההחלמה, עבור תועה שכזה, אינה אלא סוג של אשליה, פיקציה. וכמה דרוש לספרותנו הצעירה דיון אקזיסנציאלי של ממש! לא דיון ספק-קיומי שנתקלים בו כיון שאנחנו בסביבה ואז משליכים על המדף כמו עוד ספר של ז'יז'ק.
מסעו של שאול אינו מסע קיומי אל הביבים אלא מין טיול מאורגן ומוגן למדי. אי אפשר להיבהל יותר מדי. העלילה אמנם זורמת בבהירות, אך ההזדהות עם שאול כמעט בלתי אפשרית. ברור לנו מדי שהוא ייצא מזה, וייצא מנצח. כקוראים אנו מבינים שהבחור הוא בעצם מוכשר וחכם ונאה ורק עובר תקופה קשה. לא אנטי גיבור כי אם גיבור. וכך גם כשגיבורנו נחבט אל הסלעים או מוכה על ידי סוחר סמים, שום דבר לא מזדעזע אצלנו באמת. העולם נשאר כשהיה כמו לפני קריאת הספר.
"בין דירות" יכול להעביר שעה. זהו ספר נעורים בהחלט מתקבל על הדעת - אך ספק אם לכך סובול חתר בספרו הראשון. ספק נוסף מתעורר לגבי שאלת השפה, שהיא אולי המטרידה מכל: למרות כמה סצנות ודמויות סימפטיות, חוסר הרגישות לשפה הנכתבת והמדוברת צורם למדי. קשה להבין לאן הוליך סובול את אוזנו הרגישה כל כך לעברית. ב"בין דירות" אפילו לא מדובר בשפה רזה, אלא בשפה אנמית, שפת חיבורי בית ספר. זוהי אולי המכשלה של ספר ראשון, שמתגלה כעצור מאוד. מוגן מדי, הן על ידי שפה שלא מסכנת אף אחד ושום דבר ובעיקר על ידי תחושה חסומה שלא בטובתה. כמעט כמו זכוכית שקופה מאוד שיותר מאשר משקפת, עוצרת גם את השפה וגם את החיים.