יפי הבלורית והגועל

אומרים שהיתה פה סאטירה לפני שנולדנו. לא סתם אומרים, אלא צווחים, מתענגים, מתלקקים באושר. מיטב בחורינו עשו פה סאטירה, וכמה חדים וצעירים, כמה נלהבים וכמה חתרניים הם היו. איך, איך יא סידון, ניקית לנו את הראש. ובכל זאת, עצרו בבקשה את כלי הנשיפה של הערוץ הראשון. כי מה לעשות והרגש הברור שעולה מול תצוגת הסאטירה של "במדינת היהודים" הוא בחילה. בחילה וקבס מול אלו שאולי צחקו לרגע על תרבות יפי הבלורית והתואר, אבל בעצמם מזדהים כילדי המדינה הצעירה, ילדי שמנת שטוב להם. ואם בנעוריהם המגומגמים לא היו יפי בלורית וגבוהי קומה - היום הם בוודאי כאלה, ברטרוספקטיבה. פרגנו לכם היסטוריה.

הסדרה הדוקומנטרית "במדינת היהודים" פעלה לשרטט מהלך מורכב, אפילו ביקורתי, ברבים מפרקיה. אבל דווקא בפרק שעסק בסאטירה היא כשלה מאוד. לא נשמעה ביקורת, אפילו לא שישים שניות של ניתוח, אלא טפיחה עצמית על שכמם של בחורינו המצוינים. לא הדתיים, לא הצבא, אפילו לא השכול הם הפרה הקדושה, אלא דווקא הסאטירה. ה-סאטירה. שקט, אנחנו בונים פה סאטירה.

נדמה שמודי בר-און מתלהב כל כך מחבורת "זו ארץ זו" - שמונה את סידון, ב. מיכאל, דודו גבע ואפילו את חנוך מרמרי – בגלל ליהוק עצמי כנושא הלפיד, הבא בתור בחילופי הגבריי. בר-און, וספק אם יכחיש זאת, רואה עצמו כנציג דור חדש ומצוין של בחורינו העוקצניים. וראוי להפריד בין מה שהוצג בפרק לבין מה שאכן עבד כאן באמת בשנות השבעים: לא שלא היתה פה סאטירה, אבל גם סאטירה, בוודאי ממרחק של שלושים שנה, זקוקה לביקורת. איך אפשר שהדמויות מהנפתלין של "ניקוי ראש" רלוונטיות כתמיד? כי שום דבר לא השתנה - יענו במקהלה משתתפי הפרק. אבל אולי, רק אולי, הדמויות, המערכונים והסקצ'ים הם כבר כלל לא רלוונטים, ורק המובן מאליו הסאטירי מחזיק אותם חיים ומפרפרים במדורת השבט, ולכולם חיוך מוטי קירשנבאומי זחוח באמצע הפנים.

החמור ביותר בפרק על הסאטירה, ששודר אתמול, הוא הטיפול הלא מספק בחנוך לוין. מצד אחד נוסטלגיה מרוחה בדבש וחלב, מהצד האחר חיבור שיר זניח משהו של לוין למראות אוטובוסים מתפוצצים. הו, כמה עדכני. הנה, עובדה, הכל נורא רלוונטי. הצבת לוין כתואם חבורת "זו ארץ זו" מטעה ומקוממת. לא משום שצריך לסגוד ללוין אלא משום שההבדל - מבחינת המורכבות, המקצעונות, הגיחוך הלא מתפשר - ההבדל נעוץ בסאטירה. הטענה שנשמעה כי חברי "ניקוי ראש" הצליחו להתחמק מהמלכודת שחנוך לוין נפל בה היא בהכרח אחת משניים: שקרית או סתם מטומטמת. לוין לא ניסה להימנע מפחים ומלכודות. לא סתם חנוך לוין לא פעל בטלוויזיה הישראלית וגם לא קיבל, כקירשנבאום, את פרס ישראל. אפילו ברטרוספקטיבה הלא מספקת שנערכה בפרק, לוין נשאר לא נחמד במובן התרבותי. וזו כמובן מעלה גדולה מאוד.

באחד המשפטים הכנים היחידים שנשמעו בפרק הכה טוביה צפיר על חטא בנוגע לחיקוייו. החיקויים המדושנים ששיחקו לידי הקונצנזוס, שעזרו ליצור פה תחושה אסקפיסטית חובקת כל. אולי ראוי שגם יוצרי הפרק יעצרו להכות על חטא. גם שילוב תמונות דרמטיות מיום כיפור לא מקהה את הטון המתרגש, המתפעם, את קול הירושלים מזהב של המנחה. אח, הנה פעם היינו חכמים ויפים וצודקים.