בלתי אכילס

המלחמות חזרו לאופנה. במציאות וגם על מסך הקולנוע. איזה כיף. וכשהמלחמות המציאותיות חוזרות לאופנה, הן מופיעות בהוליווד בצורה הכי עתיקה שלהן, הכי רחוקה מהאקטואלי שרק אפשר. שהרי בזמנים קשים שכאלה, אף אחד לא רוצה ללכלך את הידיים בקצת דם אמיתי. אף אולפן שראשו בכיסו לא מוכן להסתבך עכשיו עם מנהיגי העולם החופשי שמוכנים להרוג המון אנשים כדי שכולם יוכלו להיות חופשיים ומאושרים כמותם. ומה יכול להיות רחוק ומופלא יותר ממלחמות היוונים? הרי לא בכל יום פוגשים כזו חבורה צוהלת של גיבורים אמיצים, שריריים, רגישים ולבושים בחצאיות.

בואו ניזכר רגע, מה בדיוק היה לנו שם? היתה איזו עיר שקראו לה טרויה, היתה הלנה היפה שנחטפה, וכמה שהיא היתה יפה! היו אודיסאוס, פאריס, הקטור, פטרוקלס, אכילס והעקב הזה שלו, ועוד כמה טיפוסים עם שמות משונים. היתה קבוצה שלמה של אלים שהעתיקים האלה האמינו בהם, כמה קרבות אדירים, לוחמים שמתו ונשרפו עם מטבעות על עיניהם, ואחר כך היה סוס עץ גדול שהתחבאו בו אנשים. כן, והיה גם איזה בחור שקראו לו הומרוס שכתב על זה ספר. הוא מאוד מאוד נחשב ההומרוס הזה, חכם אמיתי, גאון ממש, מאבני היסוד של התרבות המערבית. מי שלא מכיר אותו לא מבין מהחיים שלו, ככה מספרים. אבל האמת היא שלאף אחד אין ממש סבלנות לקרוא את הספרים הארוכים שהוא כתב, שלא לדבר על הפרשנויות של חוקרים שמתעסקים בזה כמה מאות שנים. אז יש לנו פה את התקציר לגיל הרך, ואיזה 200 מיליון דולר - בא לכם לעשות מזה סרט?

זה לא שאני כזו דקדקנית בענייני היצמדות למקורות. לא ממש מפריע לי שהעלילה שונתה, שהמלחמה התקצרה, שהיוונים מדברים על האלים שלהם כאילו מדובר ביהוה, שהפסלים לא צבועים ושהטרויאנים לבושים בחולצות טאי דיי כאילו היתה זו בכלל הבומבמלה. שיהיה בכיף. מצידי שכולם יבואו בג'ינסים וישירו יודל למרגלות פסל בודהא, אבל לפחות שתהיה איזושהי אמירה מעניינת.

אלא שהנקודה הכי מעניינת בספקטקל הטרויאני הזה היא בראד פיט בתפקיד אכילס. פיט, שלצרכי הסרט התנפח קצת במקומות הנכונים, באמת נראה קצת כמו חצי אל יווני, וכשאכילס מדבר על שאיפתו העזה לתהילת עולם, וכשכולם משכיבים לו כבוד שעה שהוא צועד במחנה, אי אפשר שלא לחשוב שיש פה קריצה קלה לדמותו של השחקן. אם תתעקשו, יש בסרט גם דיון אידיוטי על אמונה, ודיון אידיוטי עוד יותר על מלחמה, שמוביל למסקנה שמלחמות זה דבר נורא, אין בהן מנצחים והמון אנשים מתים בהן, אבל יש גם כמה שזוכים בזכותן לתהילת עולם. ובכלל, זה נורא מרשים ויפה וכאלה הם הגברים ולכן מלחמות תמיד היו ויהיו בעולם.

נו, דבר חדש. ממש חוכמה יוונית עתיקה. הרי כל הקשקושים האלה הם רק סוס טרויאני, שבתוכו, בדיוק כמו בסיפור המקורי, מסתתרת חבורה של גברים שפשוט מתים לראות כמה שעות מסך של צחצוחי חרבות, עריפת ראשים ותקיעת כידונים. זהו עוד שיר הלל הומו-אירוטי מלא פאתוס להירואיזם הגברי, שכמוהו יש עוד מאות.

אז למה גברים אוהבים לצאת למלחמות? את זה אני עוד יכולה לנסות להבין. אבל למה הם משקיעים שנים של עבודה ומיליוני דולרים בסרטים מיותרים וארוכים מדי? זו תישאר תמיד אחת התעלומות הגדולות בעיניי.