כל רשימת ביקורת על ספרה של יודית הרמן, "בית קיץ, אחר כך", שראה אור לפני זמן קצר בעברית (מודן), תחטא לקורא אם לא תציין, כבר בראשיתה, שהדיון העירני סביב יצירתה של הרמן חרג לו מזמן מגבולות השדה הספרותי והפך לאירוע תרבותי של ממש. הרמן - סופרת גרמניה, ילידת 1970 המתגוררת בברלין - הפכה עם צאת ספרה ב-1998 לאייקון תרבות. עם מכירות של מאות אלפי עותקים מספרה הראשון, ביקורות מהללות, וכשתמונת פניה הנוגות מעטרת את הכריכה, הוכתרה הרמן לנציגתו המובהקת של הדור האירופי החדש זה שבגר לו אל תוך עידן "קץ ההיסטוריה" עם איחודן של שתי הגרמניות והקמת השוק האירופי המשותף, וכתוצאה מכך תודעותו מדירה עצמה בקביעות מסוגיות הרות גורל קולקטיביסטיות ומתכנסת לעיסוק נרקיסיסטי בעצמי ובהתחבטויותיו האישיות.
עם זאת, חרף נכונותה של קביעה זו בכל הנוגע לאקלים התרבותי אליו משתייכת הרמן, ספרה אינו עוד קובץ נוסף של סיפורים אורבניים של צעירים מנוכרים ומגניבים (מן הזן שהציף את ספרותנו המקומית במהלך שנות התשעים) בגירסתו הגרמנית. הרמן כותבת אולי על החיים ועל האנשים אותם היא מכירה ופוגשת, אך הדרך שבה היא עושה זאת הופכת את "בית קיץ, אחר כך" לספר ביכורים מדהים, ואת הרמן עצמה לאחת הכותבות המוכשרות הפועלות כיום בעולם הספרות.
אם להודות על האמת, כבר במהלך הקריאה הראשונה של קובץ הסיפורים הצנום של הרמן (תשעה במספר), בצוותא עם חדוות הקריאה, עלתה בי התחושה שאני כמו ניצב בפני מספר מיומן שריפד את כפפות הספרות שלו בכמות נכבדה של צמר גפן פואטי. אף סיפור לא סיפק אמנם נוק-אאוט ששיתק את מערכת העצבים שלי, אך אט-אט הצטברה לה מועקה כבדה; עצב חרישי שעל אף מוחשיותו, קשה היה לעמוד על הסיבות האמיתיות בעלילות הסיפורים שהביאו ליצירתו.
הדמויות הספרותיות אותן מיטיבה כל-כך הרמן לשרטט הן צנועות באופיין. לא פטפטניות. כאלה שלא מבקשות לצקת הרואיות גדולה ליומיום, ואת רגעי ההארה הקטנים שלהן מלווה תחושה מפוכחת שאולי לא ניתן בעצם לחלוק עם הזולת את שאנו חשים בו באמת; שאי אפשר בעצם לתפוס בעזרת מילים את מה שאירע לנו באמת, ואף על-פי כן לא ניתן להימנע מתהליך התיעוד הסיזיפי הזה. ברוח זו כותבת הדמות הראשית בפתיח לסיפור "אלמוגים אדומים": "ביקורי הראשון והיחיד אצל מטפל עלה לי בצמיד האלמוגים האדומים ובאהובי... זה הסיפור שאני רוצה לספר? אני לא בטוחה. לא לגמרי בטוחה".
עלילות קובץ הסיפורים עוסקות בהתרחשויות קטנות, קאמריות במהותן, לא חשובות לכאורה פגישה של שתי חברות בבית-קפה שומם באחר-צהריים חורפי; הוריקן המאיים לפקוד אי טרופי אי שם באוקיינוס, פוסח עליו בסופו של דבר ומותיר את הדמויות עם התבלטויות בנוגע לחייהן האישיים; זקן ערירי העונה לשם האנטר תומפסון נתקל בבית הדירות המעופש שבו הוא מתגורר בבבחורה צעירה ומעניק לה במפתיע את אוסף הקלטות הישנות שלו (האם מדובר בניו-ג'ורנליסט האמריקאי המפורסם? הסיפור לא מוסר מאומה ומאלץ את הקוראים להכריע בסוגייה זו בעצמם); ביקור לא מתוכנן הנוחת על משפחה במהלך חופשת הקיץ שלה ומאלץ את האב להתמודד עם ריב ישן עם חבר אותו בקש להדחיק.
הרמן בורחת, כאמור, במתכוון, מכל תחבולה ספרותית שתטעין את עלילותיה באיזו פואנטה עסיסית, כזאת שאפשר לנעוץ בה שיניים בבחינת הבגרות בספרות. הדמויות שלה אינן שולפות משפטי מחץ ושום מהפך תודעתי אינו נקרה בדרכן. במקום זאת הן מנערות רסיסי סיפורים וקטעי מידע מעברן החבוט, תוך ידיעה כואבת שהזיכרון ותהליך ההיגוד הסיפורי המלווה הם לא יותר מניסיון נואל - חסר סיכוי בבסיסו, אך יחד עם זאת הכרחי - להסביר את החיים ולהעניק להם משמעות.
התוצאה המתקבלת היא רצף של סיפורים רגישים המעמידים באופן יפהפה סיטואציות קטומות בחיי אנשים קטנים, שאותם הצליחה הרמן ללכוד היטב. דרמות עדינות המשקפות את חוסר התקשורת הבסיסי בין בני אדם בימינו, את הפחד מפני הזמן שנוקף לו, את הרצון הבסיסי להעניק פשר לחיינו, ויותר מכל את הצורך הנואש לאהוב ולהיות נאהבים.