שנורקלינג לקולומביין

מעולם לא הבנתי את חובבי סרטי האסונות. הרעיון לצפות באנשים נאבקים על חייהם כשעולמם חרב עליהם אף פעם לא היה כוס הדיאט קולה שלי. פרט לעובדה שיש דרכים מענגות יותר להתמודד עם חרדות, קיימת גם סוגיית השעמום. קשה לחשוב על משהו מתיש יותר מאשר לעקוב אחר מעלליהם של אמריקאים המתרוצצים כעכברים מסוממים בין להבות ובניינים מתמוטטים. עם הזמן החלה הוליווד לשכלל את הז'אנר והפכה אותו לתצוגה מרשימה של אפקטים שהומור אולפנים לצידה. ימי הבניינים הבוערים והמטוסים המתרסקים חלפו, ואווירת "היום השלישי" התמקמה כאטרקציה החדשה. הגל החדש של סרטי האסונות העדיף את ההרס שלו קליל ומשועשע. רוצה לומר, וויל סמית בתפקיד מציל העולם מבדר הרבה יותר מדניס קווייד.

כבר מצפייה בטריילר של "היום שאחרי מחר" אפשר להבין שמדובר באווירה אחרת לגמרי. מי שכבר הספיק להיחשף למיצג המבעית הזה ודאי יסכים שיש לנו עסק עם אחד הפרומואים המלחיצים של התקופה האחרונה. "היום שאחרי מחר", סרט נוסף מבית היוצר של רולנד אמריך, שאחראי גם ל"היום השלישי", הוא סרט קודר להחריד ברמה הוויזואלית. מחצית השעה הראשונה שלו מציגה סערה אפוקליפטית שפחות או יותר סוגרת עניין עם החצי הצפוני של כדור הארץ כפי שהכרנו אותו. אבל זהו. בשביל חצי שעה מרשימה אחת יכולנו להסתפק בטריילר, אין כל צורך לפזר מיליוני דולרים על עוד שעה וחצי של קשקושים אמריקאים מהסוג שקשה להאמין שהוליווד עדיין מייצרת.

על פניו, מדובר בתסריט עם פוטנציאל חתרני שאף ממומש לרגעים קצרצרים, אך בפועל הוא נופל קורבן לערכים האמריקאים והקלישאות המטופשות ביותר. בקצרה ניתן לסכם כי מדובר בשלוש סערות ענק שתוקפות את אמריקה הצפונית, אירופה ואסיה בשל חוסר איזון אקלימי שנגרם עקב התחממות כדור הארץ. דניס קווייד הוא ג'ק הול, סוג של מטאורולוג שאמור להציל את המצב בדרך לא מובנת בעליל, תוך שהוא מחשב חישובים בגירסה הוושינגטונית למרכז החיזוי בבית דגן. בנו סם (בגילומו המקסים כתמיד של ג'ייק ג'ילנהול) נמצא בניו יורק, מעליה מתרגשת אחת הסערות. ג'ק, שעד לאותו רגע היה אבא מחורבן, מבטיח לבנו לבוא לקחת אותו, ומכאן מתחילה סאגה מגוחכת שתסתיים באישור מחדש של חשיבות המשפחה באופן המופרך והמעצבן ביותר. המודל ההוליוודי נשמר בסרט בצורה כה פדנטית, עד כי האתנחתות הקומיות היחידות מגיעות דווקא בקטעים שאמורים להיות מלודרמטים. אי אפשר שלא לפרוץ בצחוק כשהבחורה בה מאוהב סם פושטת את בגדיה ומחבקת אותו כדי שחום גופה יציל אותו ממוות.

אז איפה בכל זאת החתרנות? ראשית, הסרט מביא איתו אמירה משמעותית. ובסרט הוליוודי כמו בסרט הוליוודי, היא גם נאמרת באופן בוטה וישיר בסופו: אל לנו ליפול לשאננות ויהירות ולהמשיך לנצל את משאבי כדור הארץ תוך פגיעה באיזון הטבעי, שכן העונש על מעשים שכאלה מחכה לנו בפינה, והוא נראה לא נעים בכלל. אלא שהאמירה החשובה הזו הולכת לאיבוד בתוך בליל הקשקושים הפלקטיים של התסריט שהולבש על הרעיון החכם.

שנית, יש משהו חתרני גם בהשלמה עם אובדן רוב אוכלוסיית החצי הצפוני של כדור הארץ. הילד והאבא אמנם מתאחדים בסוף (אני אפילו לא מחשיבה את זה כספוילר, כי הדבר צפוי וברור מהרגע הראשון), אבל הרבה מאוד אמריקאים נכחדים בשואה האקלימית הזאת, עובדה שהממשל האמריקאי מקבל כמוגמרת. אין כאן אפילו ניסיון להציל את אלה שעומדים לקפוא למוות - הנשיא נאלץ להרים ידיים ולהשאירם למות. אולי בגלל זה הוא משלם מאוחר יותר את המחיר ומת באחת הסערות; ובמובן הזה התקדמנו מאז "היום השלישי", שם, כזכור, שרד הנשיא את מתקפת החייזרים. באשר למיליארדי האירופאים והאסייתים - אין לדעת מה עלה בגורלם, שכן כאמור מדובר בסרט אמריקאי ומה עניין שמיטה להרי הרוקי.

בסיכומו של עניין נראה שהמקוריות שעמדה מאחורי "היום שאחרי מחר" התאיידה ברגע המפגש עם האולפנים. מה שמתחיל בריגושים אקלימיים מעוררי יראה וסצינות יפהפיות של גלי ענק השוטפים את מנהטן, הופך למלודרמה קלישאתית, משעממת ונטולת הומור. יותר מדי חורף, יותר מדי זמן.