תקליט הבכורה של רונה קינן שונה מאוד מרוב תקליטי הבכורה המוכרים, בעיקר בגלל שהיא מופיעה כבר כמה שנים בקביעות, בהצלחה, ואין כמעט מישהו בתל אביב, שבאמת מתעניין במוזיקה, ולא ראה אותה פעם בהופעה, אולי אפילו פעמיים.
כלומר, זה דיסק שהציפיות שהוא יצר אינן רק פונקציה של הייפ או "דיבור תעשייתי", אלא משהו שמבוסס גם על היכרות מוקדמת של קהל לא קטן עם קינן והיצירה שלה. בעולם האמיתי, יעני באנגליה, זה משהו מאוד מקובל. אתה מכיר אמן דרך הופעות קטנות ואז מחכה לראות אם הוא יצליח להעביר את האנרגיות מהבמה אל אולפן ההקלטה. בארץ זה דבר שכמעט לא קורה. בדרך כלל המפגש הראשון עם אמן יהיה דווקא דרך הקלטה שלו המשוחררת לרדיו (וזה כמובן נכון לתקופה שלפני "כוכב נולד").
יוצא ש"לנשום בספירה לאחור" הוא אלבום בכורה שהוא בעצם גם אלבום סיכום. קינן אוספת את כל מה שיצרה לאורך הדרך ומתעדת אותו. לכן הדיסק הזה מורכב מכמה חלקים, משירים בשתי שפות, זו מיני-רטרוספקטיבה, מסיבת סיום לימי התום שבהם קינן היתה הנערה הגבוהה והעדינה שמדברים בסוד עליה ועל ההופעות המפוצצות שלה פעם בחודש בתמונע. מעכשיו היא בעולם האמיתי, בספירה הרגילה, במאבק על תואר זמרת השנה, על הטוב והרע שבכל זה.
הדיסק של קינן הגיח לעולם מלווה בראיון ל"7 ימים", שבו קינן אמרה בקול את מה שלא היה סוד מעולם. קינן עשתה זאת באומץ, תבונה ואלגנטיות ששווה דיון רחב יותר (שאותו כדאי לקיים לקראת שבוע הגאוה). אני מזכיר זאת רק מכיוון שכמו בכל נושא שקשור לדיסק, גם כאן אין "יציאה מהארון" במובן הישן, אלא יישור קו. עד היום לא שאלו, ולכן היא גם לא ענתה.
ובכל זאת, ולמרות הכל, ואולי בגלל הכל, זה אלבום בכורה קלאסי. כלומר, לא אחיד, משדר ביותר מקול אחד, מבטיח הרבה, ואף בוסרי פה ושם. קינן היא מצד אחד גירסה ישראלית של רוקרית אלטרנטיבית, אשה עם גיטרה חשמלית, שלא מרבה לחייך ומנסה לדקור אותך בעזרת קולה. מצד שני היא קצת קברטית, מעט במסורת ברכט, וייל ותום ווייטס, עם שירים שמיד מביאים לחדר אווירת עשן סיגריות ואלכוהול. ומצד שלישי היא לגמרי סשה ארגוב, לגמרי ישראלית, אחת כזאת שאתה יכול לזהות אצלה את ההיכרות עם נעמי פולני, ואחר כך יהודית רביץ וקורין אלאל.
קינן כותבת שירים יפים ומבצעת אותם היטב. אם כי לא תמיד ברור לאן היא מכוונת. למשל שיר הפתיחה של הדיסק, "10 שניות", שבעיני הוא מהפחות טובים בדיסק, הוא ארכני, מעט חסר פואנטה והוא רוקי וקברטי באופן לא הרמוני מספיק. בלבולו המסוים בולט כשעוברים לרצועה הבאה, לשיר "הקול שקורא לי", שהוא לא רק יפה יותר ומדויק, אלא גם אחיד בסגנונו ולכן חזק יותר.
אני באופן כללי מעדיף את קינן בשלושת השירים המהווים את חטיבת מרכז הדיסק - "מבול", "סיפור מגירה", ו"טיול בהיר". זו החטיבה שבה קינן נשמעת יותר ישראלית, שזה כאילו אמור להיות פחות מדליק, אבל דווקא שם היא מדויקת והכי מרגשת. שלושת השירים מצוינים ("מבול" הוא השיר היפה בדיסק) ועטופים בצפוי מוזיקלי רך ומתאים.
שכן שלא כמו שניתן היה אולי לצפות, דיסק הבכורה של קינן הוא שמרני יחסית מבחינת העטיפה המוזיקלית. בדרך אל המדפים בחנויות מישהו הנמיך טונים, העיף את הדיסטורשן וניקה את קינן מכל יומרה להיות פי.ג'יי הארווי המקומית (בהנחה שהיתה יומרה כזאת). וכך דווקא במקומות שהם יותר ישראלים, הכל מסתדר טוב יותר. גירסת הכיסוי ל"מיהו המיילל ברוח" מושלמת.
קינן היא יוצרת צעירה שיוצאת עכשיו לדרך ארוכה. נדמה לי שהיא עשויה מהחומרים הנכונים, ושתוך שנים לא רבות היא תהיה פופולרית מאוד וחשובה. אני מאוד מקווה שזה יקרה. שכן בעולם שבו כולם רוצים להיות "כוכב נולד" ולקרוע את הטלוויזיה עם שיר ישן של ריקי גל, טוב לדעת שיש גם את קינן, שחולמת להגיד משהו חדש, מושכל ואחר. מישהי שהעברית שלה יפה, מגוונת, ומאפשרת לה לכתוב טקסטים שיש בהם קצת פיוט.
תקליט הבכורה שלה הוא אולי לא תקליט המופת שקיוויתי שיהיה, אבל הוא ברובו יפה מאוד, מציב רף גבוה יחסית, ומסמן אותה כהבטחה. אני בדרך כלל משתדל לא לסיים ביקורת בהערכות לקראת הדיסק הבא, אבל הפעם אני לא מתאפק. אני מניח שתקליטה השני, שאותו תתחיל ליצור עכשיו, אחרי שגמרה את הטירונות, יהיה אחיד יותר, הומוגני, ויבהיר באופן מדויק יותר מי היא באמת. נמתין לו בסבלנות, בציפיה, ובמצב רוח טוב.
* "לנשום בספירה לאחור", רונה קינן, אן.אם.סי