זמן מחסום

שאול סתר שמח לצרף את "חורף בקלנדיה" של ליה נירגד לאוסף עדויות מרשים מן העת הרעה הזאת

31/05/2004

היסטוריון עתידי שיפנה מבטו בכאב אל העת הזאת יכנה אותה אולי בשם "עת המחסום": החל במחסומים שהוצבו במסגרת הסגרים הראשונים, מיד לאחר הסכמי אוסלו, ועד למחסום הענק שמוקם בחודשים אלה, גדר ההפרדה או החומה שמו, והוא חוצה כפרים ומפריד חקלאים מאדמותיהם. למען היסטוריון שכזה הולך ומצטבר אוסף מרשים באיכותו ובגיוונו של עדויות מאותה עת רעה: "מחסומים", סרטו עטור הפרסים של יואב שמיר; "Detail", עבודת וידאו של אבי מוגרבי המוצגת בימים אלה בגלריה גבעון; "תסמונת המחסום", פואמה שכתב לירן רון פורר, חייל ששרת במחסום. וכעת גם "חורף בקלנדיה", ספרה מעורר ההשתאות של ליה נירגד.

נירגד חברה ב"מחסום watch", ארגון המורכב מנשים שמגיעות מדי שבוע לאחד מאותם מחסומים ברחבי השטחים כדי לצפות בנעשה בהם ולנסות לעזור לפלסטינים להתמודד עם ערלות הלב של החיילים, הנהלים והכיבוש הישראלי בכללותו ולצלוח את המעבר – החסום בפניהן, לעתים באורח קבע - בין שטח פלסטיני אחד למשנהו.

ספרה, "חורף בקלנדיה" (הוצאת חרגול), הוא כרוניקה ארעית של מקום ספי, שמידמה לתחנת גבול. זהו ספר שאינו מגולל סיפור סדור: אסופת דיווחים שבועיים מהמחסום, כתובים בלשון עניינית, שקולה, לעתים אישית ואירונית, לעולם לא אלגורית או סימבולית, ללא אקספוזיציה מבארת או סיכום ידעני ומסקנות בצדו. הקורא מוטל אל קורות המחסום, כמו נירגד שהחליטה יום אחד לנסוע לקלנדיה, ולשוב שבוע אחר שבוע, אולי כמו הפלסטינים שמוטל עליהם לנסות לעוברו פעם אחר פעם. הבלבול, חוסר ההתמצאות, ההפכפכות והשרירותיות קובעים גם את אופי הכתיבה, שאינה מנסה לעשות סדר במהלך האירועים, לטוות חוט עלילתי או לאפיין גיבורים.

פלסטיני מגיע למחסום, נעצר, מחכה, מעוכב, חוזר כלעומת שבא או ממשיך הלאה, למחסום הבא; החייל חורג מהנהלים ומתיר לו לעבור, ואז ממציא הגבלות חדשות, מבין את הפירכה הבטחונית והמוסרית שבמחסום אבל מקשיח את התנהגותו. וגם יחסן של נשות מחסום ווץ' לחיילים נע על כל קשת האפשרויות שבין בקשה, תחינה, חנופה, הפצרה, תביעה, העלבה, צעקה וקללה.

כך מעמיד מחסום-ווץ' דגם גמיש של התנגדות פוליטית, שמשתנה בהתאם לקימוריו של הכוח הפוליטי מולו היא ניצבת. נשות מחסום ווץ' מנסות להסתנן לפירצה בכל דרך: לעתים הן מטות אוזן קשבת למצוקות החיילים כדי לכוונם לפעולות הומניטריות יותר; לעתים הן מייעצות לפלסטינים כיצד להתמודד עם החיילים; לעתים הן המוכיחות בשער שמתריעות על האסון שמתרחש מולן; ותמיד הן מתעדות. העדות היא החוט שמקשר בין נוכחותן במחסום, עינן המתבוננת, הדו"חות שהן רושמות לאחר כל שהות במחסום, והספר שעכשיו מוצע לנו.

אולם זוהי עדות שבבסיסה השתתפות, נקיטת עמדה ופעולה, ובאופן זה היא מקרינה גם על מעמדם של הקוראים אותה: לחיות כאן ועכשיו, מרחק נסיעה קצרה מהמחסום, פירושו להיות חלק מאותה מערכת שמציבה מחסומים בדרכים הפלסטיניות – מערכת שאנו פועלים בתוכה, ולכן עלינו לפעול מתוכה על מנת להתנגד לה.

בהתנהלותה במחסום מנסה נירגד לפרוץ את מרכיבי זהותה המוכרים – ישראלית, יהודיה, דוברת עברית, מי שהיתה יכולה להיות אמו של אחד החיילים - על מנת להמציא עמדה חדשה ושונה ממנה תוכל לקחת חלק בהתרחשות במחסום. המעניין הוא שאין בפעולותיה ובדבריה התכחשות למרכיבי זהות אלה, כלומר לאי-היותה פלסטינית או משקיפה זרה, והמתח בין ישראליותה לבין התנגדותה הפעילה למעשי הישראלים שמולה מניע את מאבקה ומעניק לו את תוקפו המיוחד: הקירבה בינה לבין החיילים, העובדה שהיא דוברת בשפתם, מכירה את מנהגיהם, אולי אף חולקת את תרבותם, נחשפת גם כתעתוע שמנוצל למטרותיה השונות בתכלית. גם האופן בו היא מוכנה לתאר את צרכיה הפרטיים שאינם מוקדשים למאבק (ממתק, סיגריה), או את קשייה האישיים שפוגמים בו (הקור העז שבעטיו היא עוזבת מוקדם), מחזיר את הגוף למאבק שכה התרגלנו לחשוב עליו במונחי התגברות המוסר האוניברסלי על ההתניות האישיות. לכן גם התדהמה, הכאב והזעם הם חלק מההתנגדות, לא פחות מאשר העקרונות והצדק.

כישראלית, כאשה, ככותבת עברית עבור קוראים ישראלים, מגיעה נירגד למחסום תוך שהיא פותחת את ההגדרות האלה לבחינה מחודשת. לישראלי, לדובר העברית, שבשל כך הוא מוכן להטות לה אוזן, היא אומרת: "בטח שאני מפריעה! זה מה שאני עושה כאן! בשביל זה אני פה!".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully