עוד 15 דקות כאלה, אני מזמין את שניצר לקפה

לפני שצפיתי ב"15 דקות" הפרתי כלל ברזל שלי וקראתי ביקורות וקדימונים. מטרת כלל הברזל להגן עליי מפני מוראה של הביקורת, להכניס אותי לכוננות ספיגה שאינה תלויית הנחות יסוד מקדמיות משוחדות. או בקיצור, אני שונא שמקלקלים לי את החגיגה לפני שהתחילה, גם אם היא מחורבנת מלכתחילה. והביקורות, חברים, היו וריאציות מנוסחות בלשון מקומונים ל"על השחיטה". אף מילת גנאי, לעג ובוז לא נחסכה מג'ון הרצפלד, הבמאי, מאדוארד ברנס ("אנמי" היתה המילה האוהדת ביותר שקראתי בהקשר שלו), וכמובן מבובי דה נירו. אמרו שהאיש מחוק, שהוא מוכר אפילו את "נהג מונית" בזול, ושאם סקורסזה היה יודע מה קורה איתו, הוא היה שולח אותו לקב"ן. הקיצר, נכנסתי להיכל בחרדת מה.

שמתי לעצמי למטרה, ופנקס בידי, להעלות על הנייר את כל נקודות החוזק של הסרט, רק כדי להראות למבקרים הרשעים האלה מה זה. חוצפה שכזו, חשבתי, לכתוב דברים בעזות מקלדת שכזאת, ביהירות מחוצפת, יודעת כל, התובעת לעצמה בעלות על התבונה והשנינה גם יחד. חרטאות ברטאות לשמה. יותר מכל אני שונא מבקרים שמזכירים לי את עצמי. רציתי לכתוב עד כמה בובי משכנע. עד כמה הליהוק שלו לצד ברנס (האקס של התר גרהאם, הכה שווה) מבריק, עד כמה הרצפלד הוא למעשה גאון בלתי מובן (מאז "שני ימים באל.איי") אשר אינו ראוי לנו כצופים, לנו כמבקרים. רציתי, באמת שרציתי.

"15 דקות" מספר את סיפורם של שני רוצחי סנאף מג'נונים, המחליטים לקנות לעצמם תהילת עולם באמצעות שיווק קלטות מעשיהם הנוראים לתקשורת. הם מצפים בתמורה, כמובן, גם לגמול נאה בעבור הטרחה. לתמונה נכנסים בובי ואדוארד – שניהם פלצות ובעתה מעצם הקונספט – ומחליטים לבער את הנגע. לא משכנעים אותם כל הלהג של הרוצחים, מבית מכון אדלר, כי הם בעצם קורבנות של חברה צינית, והיא-היא שצריכה להיות מטרה לקני האקדחים של שומרי החוק. באותה הזדמנות מתברר כי גם השוטר בובי נגוע באבק התהילה, שכן היה גיבורו של סרט דוקומנטרי על חיי שוטר בניו יורק, או משהו. כולם נגועים בחיידק הפרסום, מוכנים לרצוח בעבור 15 דקות התהילה הוורהוליות המובטחות. והפעם לא מדובר בצורת ביטוי, אלא בהלכה למעשה.

מכאן לשם הפנקס נותר מיותם. הפלולה של בובי מעט הוזנחה בשנים האחרונות ואדוארד ברנס משעמם כמו מצה שמורה. רק צמד הקוזאקים המזרח אירופאים מכניסים בו איזו משובה קומית רפה, והצופה, והמבקר, נותר עם התמיהה, מתי יהיה אפשר לומר "כל המבקרים זונות" ולהציג לכך אסמכתאות?