אמש התבזיתי בפעם המאה

ספירת העומר נסתיימה, מלאו אסמינו בר, הכוס התנפצה ועונת הזיווגים החלה. גם על המסך הקטן לא פוסחת התופעה, ושעות הערב סובלות לאחרונה מאינפלציה של תוכניות אהבה וזיווגים. לוח השידורים החדש של טלעד מתעדכן בהתאם ומקיים מדי יום ראשון את מצוות פרו ורבו שלוש פעמים כי טוב. באמצע המרתון, לשמחת כל המעריצים, חוזרת בעונה שלישית(!) "החיים זה לא הכל" – סיטקום ישראלי מסורתי ששואב את כוחו מהמתח הקמאי שבין זוג נשוי לשכן נמוך ורווק . ואבי קושניר.

משני הצדדים ניצבות שתי תוכניות שמשתייכות לז'אנר חדשני ומקורי, שקוראים לו ריאליטי. בתוכנית הראשונה, "רצים לדירה", מקבלים עשרה זוגות (אמיתיים, לא כמו ב"סוף הדרך") משימות שונות ומשונות שאמורות להיות מפחידות ומותחות, אבל בינתיים הן ממש לא (לעלות על אומגה, למצוא חדר במלון, להוציא קובית פלסטיק מבריכת מים קפואים), וכל זאת כדי לזכות בדירה. סתם דירה. לא מיליון שקל, לא פנטהאוז מפואר ברמת אביב, אפילו לא קוטג' בנווה מונוסון, אלא דירה, שנראית בצילומים המקדימים די מכוערת, וממוקמת בעיר מודיעין, אם אינני טועה.

לא שהייתי מתנגדת בעצמי לזכות בנכס כזה, ולו רק כדי להשכיר או למכור אותו, אבל העניין המדכא הוא לראות איך "רצים לדירה" מדגימה ומאשרת את מצבם העגום של צעירים וצעירות בישראל. לא ילדים ובטלנים הם אלה שמוכנים להפוך תנינים ולהתרוצץ בתחתונים בטלוויזיה כדי לזכות בנכס הלא מי יודע מה אטרקטיבי הזה, אלא זוגות מבוססים, אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים, חלקם מבוגרים למדי, שעול המשכנתא לכל החיים או שכר הדירה רובץ על ראשם כמו שהם רובצים על ראשם של רבים מאיתנו ושנכס נדל"ני כזה עבורם הוא התגשמות כל המשאלות. זוג אחד אמנם יזכה בדירה, אבל תשעה זוגות יישארו בלי, והם לא יהיו לבד.

אבל מה שהופך את כל העסק למשעמם, ולפעמים אפילו מגעיל, הוא העיקרון המוסרני שעומד בסאבטקסט של התחרות, על פיו מה שיביא אותך בסופו של דבר אל המנוחה והנחלה פטורת המשכנתא זה ידיעת הארץ ואהבת אמת. כאילו שיש לזה קשר. חצי מהזמן הזוגות מתברברים בדרך, מחפשים איזה שלט ומשוחחים בענייני ימינה ושמאלה (ממשיים, לא פוליטיים), בחצי השני הם מדגמנים זוגיות מקסימה עד גועל, רבים מריבות אוהבים ומשלימים מיד, מצקצקים נשיקות ומגלים למצלמה (רצוי תוך כדי ישיבה באמבט) ש"כמה שחשבנו שאנחנו אוהבים עד השמים, עכשיו אנחנו מבינים שאנחנו אוהבים עוד יותר" וכיוצא באלה. שיא הדרמה, בדומה לזו של "סוף הדרך", מתמצה במשפט "שיו, איזה מעצבן אתה". מתח אין, אבל אבי קושניר עדיין יש, בתפקיד המנחה.

ואז, כשחשבת שכבר נשבר לגמרי מכל תוכניות המציאות המבוססות על פורמטים חוליים משומשים, מגיעה "דייט לסטרייט" של אביעד קיסוס. אם לקבוע על פי הפרק הראשון – מדובר בתוכנית השידוכים הכי טובה בטלוויזיה. בכל פרק פוגש קיסוס בחורה, בא אליה הביתה, לומד להכיר אותה ואת צרכיה ומשדך לה בחור בהתאם. כולנו מכירים את הקלישאה של הומו-דודה שמחובר לכל הצדדים שלו ומבין גם בגברים וגם בנשים יותר מכל אחד אחר. קיסוס, שועל מגזין "רייטינג" והומוסקסואל בשעות הפנאי, מקיים את הקלישאה הזו בחן רב ועם המון מודעות עצמית. הרעיון מבריק מראש, מפני שהוא מבטל את הנחת היסוד השגויה העומדת בבסיס רוב תוכניות הזוגיות, לפיהן גברים בהכרח נמשכים לנשים ולהפך; מה שמוביל מיד לכל מיני דיונים מקבעים וחסרי תכלית על זה שגברים הם כאלה ונשים הן כאלה, והכל במטרה להגיע לחופה הקדושה.

האוחצ'יות הגלויה של קיסוס מאפשרת לנשום לרווחה, להיפטר מהסטיגמות ולצפות במשודכים שלו בגובה העיניים, כבבני אדם של ממש, על כל מורכבויותיהם, ולא כביצורים אוויליים העומדים בלבו של ניסוי מדעי. נראה שהוא באמת רוצה לשדך, ובפרק הראשון זה אכן הצליח: הסטודנטית לספרות והבחור עם הראסטות התנשקו. זה קרה כי בניגוד לדנה מודן או דנה ספקטור, קיסוס לא מבקש להעניש את האורחים שלו על רווקותם ולהשפיל אותם. זה קרה כי בניגוד לשאר התוכניות של טלעד ביום ראשון, הוא לא מניח שחתונה ודירה הן בהכרח אידיאל האושר. וגם, כמובן, בגלל שהוא לא משתף בזה את אבי קושניר.