אודי שרבני על "מדינת ישראל נגז קראוז שמואל"

שנים שאני הולך ל"אוזן השלישית", ושואל אם יש להם במקרה את "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל". ככה כל פעם; מגיע "לאוזן" בהפרשי זמן ארוכים, (או בתחפושת), ושואל את אותה שאלה. מדי פעם גם בטלפון עם מפית על השפורפרת. התשובה תמיד היתה אותה תשובה. לא. לפעמים הייתי גם מקבל מהמוכר המנוכר שלהם מבט של "הצחקת אותי", ובימים כתיקונם, להצחיק את הסופ-נאצי של האוזן השלישית, זה לא מעט.

פריט לאספנים שיוצא במהדורה מחודשת, זאת תמיד סיבה לחגיגה. אם כי קצת מעציב שאת הפריט הזה קניתי בחנות של אילן בן-שחר. לא חלילה בגלל אילן בן שחר ו/או משקפיו השחורים, אלא בגלל התבוללותו של קראוס וזעמו כנגד המדינה. אתמול תקליט שאי אפשר להשיג, היום אצל אילן בן-שחר.

ומה יש לנו שם, זאת אומרת, מה היה לנו שם? היה לנו קראוס צועק, מדבר שטויות, שר, ממלמל ובעיקר מפחיד. תקליט שהוקלט בשעתיים. מה אני עושה בשעתיים? מחפש משפטים בשביל מאמר על תקליט גנוז. קראוס בשעתיים אסף את קמינסקי, רומנו, שמוליק ארוך ודפק סשן. הדיסק הזה מכיל שישה קטעים, בהם אילתור אחד על "אבשלום" משבלול, ושני "אמא טבע" - מעין גירסה שלו לשיר של הביטלס, (OTHER NATURE). זה אומר שנשארנו עם ארבעה.

בוא לא נגזים, הדיסק הזה לא שווה מאתיים שקל במהדורת ויניל נכחדת בחנויות תקליטים, מתוקף היותו דיסק רגיל. הבן אדם, הגניזה, המיתולוגיות והצינוק הם שעשו את זה הרבה מעבר למה שהוא נותן מבחינה מוזיקלית. אני מאמין שאם ישאלו את קראוס עצמו מה דעתו על ההוצאה המחודשת הזאת, תשובתו תהיה לא ברורה, ממולמלת, משולבת בחום בלתי נגמר, ותסכול תמידי. לכן ההוצאה המחודשת הזאת חשובה, לא רק בגלל היותו "תקליט מוזיקלי", כי אם הספק.


"מי אנחנו", ללא ספק הרצועה שיושבת הכי טוב מבחינת נגינה והפקה. (הפקה? הצחקתם אותי, אבל בכל זאת, זאת הרצועה היחידה שהוסיפו לה עוד גיטרה בטייפ ערוצים, אז ניקרא לזה הפקה). השיר הזה נפתח בריף גיטרה שמריח כמו סטוג'ס והקפצת סנייר של קמינסקי בתקופה הרוקרית שלו. ואז זה כבר קראוס נטו; הוא פותח פה גדול ונוהם, הוא בכלל אריה קראוס, כפות ידיו, הליכלוך שלו ,רביצתו התמידית ויציאתו לדרך משום מקום בהילוך שלישי, זה אריה נטו.
אם ש"ס או הקופירייטרים של אמנון יצחק ישכילו לשים ידיהם על השיר הזה, אני מאמין שיהיה שמח:

"מי אנחנו? מה אנחנו?
אלוהים התשובה.
מה חטאנו? מה פשענו?
אלוהים התשובה.
אלוהים הוא גדול, הוא גדול,
אלוהים הוא הכל, הוא הכל.
הוא יכול שבכל"

והקצב של השיר? חיים רומנו לבדו יכול להחזיר בתשובה עם ריפים כאלו של גיטרה, לא צריך לדבר. "שישי חם", הקטע הפותח, הוא שיר היינתי-פרזי של הרוק הישראלי, השיר אמור לתת את משחק המילים הידוע שבסופו יוצאת המילה חשיש. קראוס שר "שישי-חה", בשיר היתולי על החשיש, ידידו הטוב, אומנם, אחרי ציפייה של שנים, צר לי להגיד שהיינתי פרזי המיוחל לא מבוצע בו בקפידה - במקום המילה "חשיש", יוצאת המילה "חשישי". אבל היה שווה לחכות בגלל דבר אחר, הצעקה "קלאסה" שקראוס נותן בסוף השיר. הוא ידע על מה מדובר עוד אז.
שווה גם לחכות עד סוף הדיסק, שם קראוס וחים רומנו מנסים למשוך עוד זמן עד שייגמר סרט ההקלטה של האולפן. וזאת לא מטאפורה, קראוס אומר גם בסוף השיר "גמרנו את הצד השני של התקליט".

אללה-באב-אללה, זוהי רוח התקליט, אף אחד לא יודע מה קורה, לאן הגיטרה הולכת, ואין עוד דברים כאלה. אין דברים כאלה יותר. מדינת ישראל נגד קראוז שמואל זה יפה, אבל מדינת ישראל התעוררה מאוחר כבר מספיק פעמים בשביל לא לתת כבוד לאנשים בעודם בחיים. שמוליק קראוס לא צריך להתקדם לדרגת רב סרן רק לאחר מותו, ועם קראוס תמיד יש את ההרגשה הזאת שהנה-הופ-וזהו.

מצחיק שעם הזמן קראוס התקבע כמופרע של הרוק הישראלי, אבל זה לא תוצר של זמן, זה תמיד היה. אומנם פה כאפה ושם נגחה עשו את שלהם, אבל הבן אדם מצהיר כבר בתקליט הזה: "אל תשימו לב אליי, חסר לי בורג". בועז שרעבי קיבל גיטרה ב"מאחורי הסורגים", אבל קראוס היה הראשון שעשה זאת בריל-לייף. הנהלת בית הכלא הרשתה לו להחזיק גיטרה בחדרו בתנאי שיסתפר, אבל למישהו ששר שנים אחרי זה שורה כמו "גי-גי-גי-טרה" זה כלום.